טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינה יהודית של כל אזרחיה

תגובות

השאלה אם ישראל היא מדינת הלאום היהודי או מדינת כל אזרחיה היא במידה רבה מיותרת. לפי דברי שופטי בית המשפט העליון, ישראל היא גם מדינה יהודית וגם מדינת כל אזרחיה.

אם מנתקים את הדיון בסוגיה זו מן המטען הרגשי הכרוך בו ומכמה פלפולים משפטיים מיותרים, העובדות הן לכאורה פשוטות: ברור שישראל רואה את עצמה כביטוי לזכות ההגדרה העצמית המדינית היהודית. זהו מקור התנועה הציונית וזוהי הלגיטימיות הבינלאומית שהוענקה לה בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, שקראה להקמת שתי מדינות - יהודית וערבית - בשטחה של ארץ-ישראל המנדטורית. זהו גם הבסיס הנורמטיבי לחוק השבות.

מצד אחר, קרוב ל-20% מאזרחי המדינה אינם יהודים. למיעוט הזה, שהוא ברובו ערבי, יש זכויות פוליטיות שוות: הם רשאים לבחור ולהיבחר, נציגיהם יושבים בכנסת, הערבית היא השפה הרשמית השנייה של המדינה ושמורה להם הזכות לחינוך מטעם המדינה בלשונם ובתרבותם - זכות שאינה ניתנת למיעוטים לאומיים בדמוקרטיות מובהקות כצרפת, בריטניה וגרמניה. מבחינה זו ישראל היא מדינה רב-תרבותית, אף על פי שזה מעולם לא נאמר מפורשות ויהודים רבים מן הסתם יזדעזעו מקביעה זו.

אבל המציאות מורכבת יותר, מכמה סיבות: ראשית, העובדה שישראל מצויה בקונפליקט עם חלקים של העולם הערבי, משמעה כי הערבים בישראל הם מיעוט לאומי במדינה המצויה בקונפליקט עם הקיבוץ הגדול ("האומה הערבית") שהם רואים עצמם חלק ממנו, בוודאי מבחינה תרבותית. זה שונה מאוד ממצבו של המיעוט הבאסקי בספרד, למשל. זה מקשה על המיעוט הערבי להזדהות עם מדינת ישראל ומשפיע על יחסו של הרוב היהודי אליו, מעבר לסוגיה של שוויון זכויות למיעוט.

שנית, למרות השוויון המובטח בחוק, הכל יודעים כי במציאות קיימת אפליה ברמה האישית ואף הזנחה חמורה של זכויות המיעוט הערבי בכל הקשור בתקציבים ובהקצאת משאבים. ההשקעה בתלמיד במגזרים היהודיים גדולה פי כמה מן ההשקעה בתלמיד במגזר הערבי, ואין כמעט שום השקעה ממלכתית בדיור ציבורי או בתשתיות ביישובים ערביים. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שעם הקמתה יכלה ישראל להחליט כי עברית היא השפה הרשמית היחידה וכי כל מערכות החינוך ילמדו בשפה זו בלבד. יש לשבח את התבונה הפוליטית של מייסדי המדינה שנמנעו מכך, אך עם כל הביקורת המוצדקת על אפליית הערבים בחינוך, צריך לזכור כי בצרפת הרפובליקאית אין חינוך בערבית או בלשונות אפריקאיות.

אבל מעל לכל אלה מרחפת סוגיה שאי אפשר להתעלם ממנה, והיא באה לידי ביטוי גם בכמה ממסמכי החזון של הציבור הערבי, והיא סוגיית סמלי הלאום. הביטויים הבולטים ביותר להיותה של ישראל מדינת הלאום היהודית מצויים בסמליה: סמל המדינה, דגלה והימנונה. אלה סמלים יהודיים מובהקים, לא מבחינה דתית אלא מבחינת הזהות הלאומית היהודית. אפשר בהחלט להבין ללבו של ערבי אזרח ישראל, שקשה לו לשיר "נפש יהודי הומייה" או להזדהות עם סמל המגן דוד או המנורה. אך מבחינה זו ישראל אינה יחידה. בהרבה מדינות דמוקרטיות באירופה - בריטניה, שווייץ, יוון והמדינות הסקנדינביות - מופיע הצלב בדגל המדינה: הדגל הבריטי, למשל, הוא שילוב של שלושה צלבים: צלב ג'ורג' הקדוש, פטרונה של אנגליה, צלב אנדרו הקדוש הסקוטי וצלב פטריק הקדוש האירי.

בוודאי שהרקע לכך הוא נוצרי, אך כיום הם מבטאים את המורשת ההיסטורית של מרכיבי הממלכה המאוחדת. לא שמענו על דרישה של יהודים (או מוסלמים) להחליף דגל זה בדגל נייטרלי מבחינה דתית: רובם אפילו לא חושבים על כך. גם מלות ההימנון - "אל נצור את המלכה" - אינן מטרידות במיוחד יהודים, מוסלמים, אתיאיסטים, רפובליקאים או את אלה שאינם חברים בכנסיית המדינה האנגליקנית, שהמלכה עומדת בראשה. אף לא אחד מהגורמים האלה לא דרש להחליף את ההימנון. מי שקשה לו לבטא את המלים פשוט עומד בשקט בעת השמעת ההימנון ואינו שר אותו: פתרון אנושי וסובלני.

בדיקה השוואתית מראה כי לרוב הסמלים לא מייצגים קונסנסוס כללי, רדוד וחסר משמעות, אלא מורשת היסטורית המבטאת את תרבות הרוב במדינה. נכון שלא תמיד נוח להיות מיעוט - זו, אגב, הסיבה המהותית להקמתה של מדינת ישראל, כדי לאפשר ליהודים לא להיות מיעוט נצחי. כאשר המיעוט נלחם על שוויון זכויות במדינות דמוקרטיות, יש לו בדרך כלל סיכוי טוב להצליח. כאשר הוא נלחם נגד הסמלים המבטאים את המורשת ההיסטורית של הרוב, הוא בדרך כלל נכשל וגם מעורר איבה בקרב הרוב.

העובדה כי יש בציבור הערבי תביעה לשינוי ההימנון והדגל (תביעה שמעולם לא הועלתה על ידי מיעוטים ערביים או מוסלמים בשום מדינה אירופית דמוקרטית), כמו גם לביטול חוק השבות, נובעת מאמת פנימית שצריך להודות בה ולהבין אותה, גם אם אין מסכימים עמה: התביעה הזאת לא באה בשם שוויון זכויות, אלא מקורה בחוסר נכונות להכיר בלגיטימיות של קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי, ובניסיון לערער על כך. יש לומר דברים אלה בגלוי, ודווקא מי שמבקשים להבטיח שוויון זכויות אמיתי לערביי ישראל ולהתגבר על היבטים רבים של אפליה וגסות המלווים את חיינו, צריכים לדבוק בהבחנה זו.

לעתים שומעים מפיהם של אחדים מדוברי הציבור הערבי, כי מעמדם של ערביי ישראל (או פלסטינים אזרחי ישראל כלשונם) אינו ניתן להשוואה למעמדם של אלג'יראים בצרפת, פקיסטאנים בבריטניה או טורקים בגרמניה, משום שכאן מדובר במיעוט ילידי. בלי להיכנס לשאלה האם למיעוט ילידי יש יותר זכויות מלמיעוט מהגר (לדעתי לא), כדאי לזכור כי אפשר לנופף במושג זה גם בהקשרים אחרים. אולי יהודי עיראק, סוריה ומצרים, שגורשו בצורה זו או אחרת מארצותיהם הם המיעוט הילידי, שהרי יהודים חיו שם לפני שהערבים המוסלמים כבשו אותן במאה השביעית? אי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו.

אין סתירה בין היותה של ישראל מדינת לאום יהודית ומדינת כל אזרחיה - מתיחות בין השניים קיימת והיא מחייבת הן את הרוב היהודי והן את המיעוט הערבי לאבחנות שאינן קלות לשני הצדדים. הרוב היהודי חייב להכיר בכך שלמרות מצב האיבה והעדר פתרון בנושא הפלסטיני, הערבים הם אזרחי מדינתנו: זה מחייב מדיניות ממשלתית לסגירת הפערים בתקציבים לציבור הערבי בחינוך, בנייה ותשתיות. זה מחייב גם להמעיט ככל האפשר בבדיקות ביטחוניות פוגעניות. זה מחייב את הציבור היהודי להתייחס בכבוד לא רק לאזרחים הערבים כבודדים, אלא גם לתרבותם.

מצד שני, ראוי שהנאבקים על שוויון זכויות יבחינו בין תביעות צודקות ובין ניסיון, שדינו להיכשל, להיאבק נגד סמלי המדינה. לדרישה לשוויון ולשילוב מלא תימצא תמיכה רחבה בקרב הציבור היהודי, אך לא לערעור על היות ישראל מדינת הלאום היהודי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות