טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העיקר ששלדון משלם בזמן

תגובות

בני עשרים ושלושים מדברים היום על פנסיה כאילו מדובר באפליקציה. ההתעסקות בפנסיה מפתיעה. עד לא מזמן צעירים בכלל לא דיברו על זה. הפנסיה נראתה רחוקה והניכוי בתלוש מיותר. העתיד נראה אז רחוק ולא רלוונטי.

הזמנים השתנו וגם הרלוונטיות. פעם חשבו שאחרי האוניברסיטה מוצאים עבודה עם משכורת טובה, שאפשר לשלם בה שכר דירה, למלא דלק ולקנות בסופר. הסדר הזה לא קיים עוד. תואר כבר לא מבטיח משכורת שתממן שכר דירה, דלק וקניות בסופר. העתיד נראה פתאום קרוב ומאיים. הפנסיה נראית בו כקרן אור באפלה. צעירים נלחמים היום על הפנסיה שתציל אותם מחרתיים. בלעדיה הם יהיו ברחוב הרבה לפני שביטוח לאומי יתחיל להתעניין בהם.

השינוי בתפישת החיים משתקף גם בעיתונות. לפני שנים האמינו צעירים שדי בכישרון ויכולת כדי להיות עיתונאים טובים. זו היתה אמונה יהירה ותמימה. הם לא ידעו שכישרון ויכולת אינם הקלפים היחידים במשחק החיים. הפנסיה היתה בעיניהם מיותרת, כמו ההסכמים הקיבוציים שהעיתונאים הוותיקים היו מאוגדים בהם. ההסכמים האלה, אמרו הצעירים, נועדו לבינוניים וחסרי כישרון, ולא היה ביניהם אפילו אחד שחשב שהוא עצמו כזה.

על החוזים האישיים הם חתמו בשמחה. משמעות החוזים האישיים היא שכל איש לנפשו. כשהעיתונים הרוויחו לא היתה לכך משמעות. עננת חסד מאושרת ריחפה מעל העיתונים: המערכות נהפכו ל"משפחות", "משפחת מעריב" ו"בית ידיעות", והבעלים הזמינו עובדים נבחרים לארוחות שבת. איש לא האמין שלא רחוק היום שבו ייפול עליהם הבית החם ויקבור תחתיו אותם ואת בעליו. כישרון כתיבה או יכולת עריכה עוד לא חילצו אף אחד מבית הרוס.

האינטרנט, עיתוני החינם, ניהול רשלני ועיתונות גרועה הביאו לאסון. כולם, המוכשרים הבינוניים והגרועים, מצאו את עצמם יחד על ספינה טובעת שהמלה "כישלון" רשומה על חרטומה. כולם הצטופפו על הסיפון מתפללים ל"מדיה הדיגיטלית", שהיא, כנראה, סוג חדש של אלוהות. בינתיים נזרקו בעלי החוזים הרזים הימה. על הסיפון נשארו הטאלנטים.

הטאלנטים מלבלבים כשהעיתונות קמלה. טאלנט הוא בדרך כלל מי שהופיע פעם בטלוויזיה, לא חשוב למה. הוא יכול היה לצאת מהארון, להיכנס אליו, לעבור משמאלנות לימניות (או להיפך), או סתם להתנפל על מישהו ואחר כך להתוודות בדמעות עד כמה צדק או טעה.

טאלנט אחד, לדעת מומחים, שווה עשרה עיתונאים. הופעה אחת בתוכנית הבוקר שווה יותר משלושים תחקירים במוסף. טאלנטים לא מתים על סולידריות. תגיד לטאלנט: "סולידריות", והוא יצעק: "בולשביזם". הראה לי מי לא השתתף בהפגנות העיתונאים ואומר לך טאלנט מיהו. הטאלנטים שוקלים את צעדיהם בזהירות. הם זוכרים כל שורה בהסדרי הפנסיה שלהם ומכירים את החוזה שלהם בעל פה. הם מרחפים כפרפרים מעל העיתונים כי נדמה להם שתמיד יחפשו אותם וכדאי להיות מוכנים. העיתון נראה להם תחנה מקרית בדרך לתהילה שהם עצמם משתאים מממדיה.

החוזים האישיים ותופעת הטאלנטים פירקו את הסולידריות וביטלו את הנכונות של החזקים לעזור לחלשים. המלה סולידריות נשמעת מיושנת היום כמו שפנסיה נשמעה אתמול. גם מחוץ לעיתונות כבר אין סולידריות. המדינה הסירה אחריות מעצמה והפריטה כל מה שיכלה. איש איש לנפשו ולדרכון הזר שהצליח (או לא הצליח) לארגן לעצמו. אם אין סולידריות בין ישראלים למה שתהיה בין עיתונאים.

אבל סולידריות מתעוררת בתקופה שבה הקושי לחיות גדול מהערכים שמצדיקים את החיים. ברור שקיום קודם לערכים. מפגינים שיצאו לפני שנתיים לרחוב לא דרשו מדינה מוסרית וצודקת, הם דרשו דיור הוגן ומחירים סבירים. כולם דיברו על מחירים, אף אחד לא דיבר על צדק. הם לא הבינו שחוסר הצדק מתחיל אצל נתניהו, עובר דרך דנקנר ורק אז מגיע למדפים בסופר. העיתונאים במעריב לא דרשו עיתונות אמיצה ובלתי תלויה. הם דרשו עיתונות שמשלמת בזמן ולא גונבת את הפנסיה. ב"ישראל היום" משלמים בזמן ולא גונבים פנסיה.

העיתונאים ב"ישראל היום" מסתובבים היום עם שיר בפה ורון בלב. שלדון אדלסון לא מעניין אותם ופחות מזה המניעים שלו. אם את מקסוול, נמרודי ודנקנר לא שאלו אז למה שאותו ישאלו. אני לא מקנא בהם. לא הייתי רוצה שהפנסיה שלי, העיתון שלי והעתיד שלי ייגמרו ביום שבו ביבי יטרוק לשלדון את הטלפון.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות