טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא מנוי, אוהד

תגובות

יום אחד לפני כשבועיים גיליון "הארץ" לא חיכה עם בוקר על מפתני. חשבתי שסתם המחלק פישל. בהעדר העיתון המודפס, פניתי לאתר האינטרנט של הארץ, וממנו למדתי שהעיתון לא הגיע בגלל השביתה של עיתונאיו.

חוששני שאני לא המנוי היחיד שקרא בדיגיטל על השביתה בפרינט. אבל בעודי מתרשם מהמטאפורה הזאת לגורלו של הדפוס, שעיתונאי הארץ עצמם יצרו בבלי דעת, עברתי אט אט מהנרגנות הצרכנית, שבה קיבלתי את העדרו של עיתון הבוקר, לאמפתיה ואף דאגה לגורלו. שאלתי את עצמי האם אני מנוי של הארץ כמו שאני מנוי של סלקום או כביש 6? או שאולי אני מנוי של הארץ כשם שאני מנוי של הפועל חיפה?

במלים הפוכות - האם אני רק מנוי של הארץ, או שאני גם אוהד של הארץ? האם אני רוכש מנוי של הארץ רק בכדי לקבל את השירות והמידע, או שבמנוי הזה אני מביע את תחושת השותפות והזהות שלי עם הקבוצה ומה שהיא מייצגת, ועל אחת כמה וכמה עם העיתון ועם מה שהוא מייצג? כי עם כל הערצתי לכדורגלנים, כמו אבא גינדין או מאיר בן-מרגי, תרומתם לעיצוב הזהות שלי הרי מתגמדת אל מול תרומתם של דורון רוזנבלום או אלכס ליבק, אורית שוחט או אסתי זנדברג. יכולתי להמשיך את רשימת השמות הזו עוד ועוד, אבל כמו בכדורגל גם בעיתונות - השחקנים באים והולכים, רק הקבוצה לעולם נשארת, מייצגת איזו הוויה מעורפלת שהדבר היחיד שמגדיר אותה הוא הקבוצה עצמה.

בקיצור, די ברור שאני לא רק מנוי של הארץ, אלא גם אוהד שלו. אם כך, מה המשמעות הארצית (מלשון הארץ) של העובדה שבכדורגל אני רוכש מנוי זהב? כל קבוצות הכדורגל מציעות מנוי כזה לאוהדים שיכולים להרשות לעצמם. מחירו גבוה פי כמה וכמה ממחירו של מנוי רגיל ובתמורה אתה זוכה לתנאי צפייה משופרים ולקייטרינג מפוקפק במחצית - לא משהו שבאמת שווה את הפער העצום בין מחירי המנויים, ואיש לא בא בטענות על כך. שכן ברור לכל רוכשי מנוי הזהב שמדובר בעצם בתרומה לקבוצה, ממש כשם שהמנוי הזול ביותר הוא בעצם תרומה כזאת. במין טרנספורמציה קפיטליסטית של מורשת הפועל, כל אחד מהאוהדים תורם לקבוצה לפי יכולתו (אם כי אף אחד לא מקבל ממנה חזרה לפי צרכיו).

האם ראוי שגם מנויי הארץ יתייחסו למנוי שלהם כך ויתרמו כל אחד לפי יכולתו לקיומו של העיתון שהם אוהדים? האם זה אפשרי? יתרה מכך, האם כמו בכדורגל, גם בתקשורת ניתן להציב מול המודל של בעלות טייקונית, את המודל של השתתפות האוהדים בבעלות?

עכשיו, אחרי שהצבתי את הפואנטה שאליה חתרתי, בואו נשתעשע עוד קצת עם האנלוגיה. שכן בניגוד לאהדה הספורטיבית שאותה ירשתי מהורי אחד לאחד, מבחינה עיתונאית גדלתי דווקא בבית של אוהדי מעריב. קישון היה הפושקאש שלנו. דוש היה גיולה מאנדי. יתרה מכך, את העונות הראשונות שלי כמקצוען שיחקתי במעריב. ובכל זאת גמרתי בתור אוהד של הארץ. גם כשאמי הצטרפה לא מכבר לקרליבך ולרוזנפלד בעמוד הדעות של העולם הבא, לא ירשתי ממנה את המנוי למעריב, שאכן לא השכיל לגדל לעצמו דור חדש של אוהדים.

אולי משום שכמו בבית"ר ירושלים, סדרת בעלי ההון שעשו מהקבוצה קרדום לחפור בו, הותירו אחריהם רק קריקטורה גרוטסקית של ההוויה שהגדירה את מעריב והוגדרה על ידו. ואולי האנלוגיה הנכונה כאן היא דווקא מהכדורסל, ומעריב מצטרף לשורה הארוכה של קבוצות שניסו להיות אלטרנטיבה למכבי תל אביב, וקרסו אל תוך עצמן תוך כדי. קבוצות האוהדים שמתארגנות עכשיו, בזו אחר זו, הן תגובה ראויה לכל התהליכים האלה. אך האם גם בתקשורת, קבוצות האוהדים החדשות זקוקות לשמות הישנים ולמורשות הישנות של הפועל ומכבי, מעריב והארץ? או שהרשתות החברתיות ואתרי הבלוגים הם משחק חדש לגמרי עם שמות חדשים לגמרי?

האם עיתון הארץ יכול להפוך להפועל אוסישקין, או שהוא יגמור כמו שמשון תל אביב? או כמו דבר?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות