טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מגדלור ושמו חוק השבות

תגובות

באפריל 1992 הגיע הרמטכ"ל רב-אלוף אהוד ברק בראש משלחת רשמית ראשונה של צה"ל למחנה ההשמדה אושוויץ. מלות המפתח בנאומו - "הגענו מאוחר מדי" - מעוררות עד היום סערת רגשות בלב כל יהודי וישראלי, משום שהן מקפלות בתוכן את המורכבות ההיסטורית הכרוכה בזיקה שבין ישראל לזיכרון השואה.

מצד אחד, ברור כי עובדתית קשה להסכים עם דברי ברק: אילו היתה קיימת מדינה יהודית בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולי הרבה דברים היו נראים אחרת. ספינות של פליטים מאירופה לא היו נדחות מחופי הארץ בגלל המדיניות של ממשלת המנדט הבריטית; סביר להניח כי ממשלה של מדינה יהודית היתה יכולה להתערב להצלת היהודים מארצות אירופה הכבושות בצורה יעילה יותר מאשר היישוב העברי בארץ ישראל, שהיה נתון בסד מדיניות עוינת של ממשלת המנדט. האחרונה אף הטילה צנזורה על פרסום ידיעות הכרוכות בניסיונות הצלה, כדי למנוע תגובות שליליות מצד הציבור הערבי בארץ ומצד ממשלות ערביות, שכמה מהן נטו ממילא לצד הנאצי.

אבל ברור, כי גם אם היה בנמצא צבא יהודי בשנות ה-40, הוא לא היה מסוגל לפלוש לאירופה הכבושה ולהביס את מנגנון ההשמדה הנאצי. בסופו של דבר, נדרשו ארבע שנים עד שהעוצמה המשולבת האדירה של ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה הצליחה לשבור את כוח הרייך השלישי ולשחרר את אירופה מהכיבוש הגרמני.

למרות זאת, בדברי ברק חבויה האמת הפנימית המפעמת בהיגיון ההיסטורי והמוסרי של הקמת מדינת היהודים, והיא מקופלת בממרה (שכמו ממרות אחרות נהפכה לסיסמה שחוקה) "לעולם לא עוד". אם בוחנים סיסמה זו לעומקה, ברור מה אין בה ומה יש בה. אין בה - ולא יכולה להיות - ערובה לכך שישראל תוכל למנוע בכל מקרה סכנה לכל קיבוץ של יהודים באשר הוא. יש מקרים שבהם ישראל מסוגלת לכך, למשל במקרה של יהודי אתיופיה. אבל ברור שאם תתרחש פורענות אנטי-יהודית במדינה רחוקה - נניח, באמריקה הלטינית - ישראל אינה מסוגלת לשלוח כוח משימה להציל עשרות או מאות אלפי יהודים. במציאות אין אופציה כזאת.

עוד כתבות בנושא

אבל יש משהו שישראל יכולה לעשות, וזה השורש הנורמטיבי של עצם קיומה: אם תרחף סכנת רדיפות או השמדה על קיבוץ יהודי כלשהו במקום כלשהו בעולם, שוב לא יתקיים מצב שליהודים אלה לא יהיה מקום מקלט. כי מה שהיה נורא לא פחות מעצם המדיניות הנאצית היה העובדה, שגם בתקופה שבה ניתן היה עדיין להגר או לברוח מאירופה, שום מדינה בעולם - לא ארצות הברית ולא בריטניה הדמוקרטיות - לא היתה מוכנה אפילו לשקול הגירה מסיבית של יהודים. מדינות העולם נהגו כך משיקולים של מדיניות פנים ומדיניות חוץ, שניתן להבין אותם, אך בכך חרצו את גורלם של המוני יהודים למוות. ועידת אוויאן ב-1938 היא הוכחה נוראה לכישלון הליברליזם המערבי בהקשר של ההגנה על המיעוט היהודי הנרדף באירופה.

זאת המשמעות האמיתית - התוכן המוסרי - של המלים "לעולם לא עוד": היום תהיה ליהודים הנרדפים מדינה שתקבל אותם בזרועות פתוחות. לא עוד שערים נעולים, לא עוד החזרה של ספינות, לא עוד שיקולי מדיניות ואסטרטגיה הדנים רבבות בני אדם לרדיפות, למוות ולהשמדה.

ערובה זו היא הבסיס המוסרי לחוק השבות. אכן, כמו כל חוק הגירה זהו חוק מפלה - מפלה בין יהודים ללא-יהודים. אך זוהי הדוגמה המוצלחת ביותר לאפליה מתקנת: חוק השבות מתקן את האפליה הנוראה שממנה סבלו יהודים לפני הקמת מדינת ישראל; משום שלא היתה להם מדינה משלהם ומשום שבעת צרה נחשבו לזרים ולבלתי רצויים. כך היה לא רק בגרמניה הנאצית, אלא גם באנגליה, בארצות הברית, בקנדה, ובכל מדינה דמוקרטית בעולם. רק רפאל טרױחיו הדיקטטור של הרפובליקה הדומיניקנית היה מוכן לתת מקלט לקומץ יהודים, כי קיווה לפתח את מדינתו בדרך זו.

זאת ועוד, חוק השבות הוא חוק סולידרי שכן הוא קובע את זכותו של כל יהודי לעלות ארצה, לא מתוך שיקולי מדינת ישראל ושיקולי אלה החיים בה, אלא מתוך הזדהות וסולידריות עם כל יהודי בעולם. בזה שונה החוק ממרבית חוקי ההגירה בעולם: מדינות דמוקרטיות קובעות היום את מדיניות ההגירה שלהן על פי צורכיהן, ופותחות את שעריהן לפני בעלי מקצועות ומיומנויות הדרושים להן, או למי שבאפשרותו להשקיע אצלן סכום כסף נכבד. במלים אחרות, הן פתוחות למי שטוב לו, לא למי שרע לו; לעשיר ולא לעני.

יש אמנם גם מכסות לפליטים ולמבקשי מקלט, אך במידה ובמשורה. ארצות הברית כבר מזמן איננה אותה עיר מקלט שעליה התפייטה המשוררת היהודייה האמריקאית אמה לזרוס: "הבו לי את העניים ואת החלכאים שלכם". אמריקה העשירה והדמוקרטית, בהנהגת ברק אובמה, בונה גדר על גבול מקסיקו כדי למנוע ממיליוני עניים וחלכאים מאמריקה הלטינית להשתתף בחלום האמריקאי - ולא שמענו על מחאה ממשית בהרווארד או בברקלי נגד המדיניות הזאת.

חוק השבות, לעומת זאת, יוצא מתוך הנחה, כי כל עוד יש אפשרות שיהודי יחיד או קיבוץ יהודי יימצאו בסכנה, או שיהודי יבקש לחיות כאן ולא במקום שבו הוא מיעוט (ואפילו מיעוט בעל זכויות) - זכות זו שמורה לו. יש לקוות, כי כאשר תוקם (במהרה בימינו) מדינה פלסטינית לצד ישראל, יחוקק גם בה חוק שבות - שיהיה כמובן חוק מפלה: לא רק כלפי יהודים, אלא כלפי ערבים ממדינות אחרות. זו תהיה אפליה מתקנת, ממש כמו האפליה המתקנת שבחוק השבות הישראלי.

הבנת התשתית המוסרית של חוק השבות חשובה לדיון הנוכחי בסוגיית הפליטים ומבקשי המקלט מאפריקה. גם מי שסבור כי המדיניות של ישראל קשוחה ולפעמים בלתי-אנושית, חשוב שלא יאבד את המצפון המוסרי, המצדיק את ההבחנה בין יהודים ללא-יהודים בעניין זכות הכניסה למדינת ישראל. את רוב הפעילים למען זכויות הפליטים מניעים שיקולים הומניטריים; אבל ייתכן שיש בהם מי שמונעים על ידי תפישות אידיאולוגיות המבקשות לבטל למעשה את חוק השבות ולפתוח את ישראל להגירה מסיבית בלא כל הבחנה. זו עמדה לגיטימית, שמותר כמובן להעלות אותה (ומותר גם להתנגד לה) - אך כדאי שתושמע בגלוי, ולא תסתתר מאחורי נימוקים הומניטריים או מניפולציות רגשיות.

כשם שהאפליה המתקנת האמריקאית בתחום החינוך תיקנה עוולות היסטוריות נוראות כלפי השחורים, כך תיקן חוק השבות עוול מחריד, שהביא לרצח של מיליוני יהודים בתקופת השואה (גם של סבא וסבתא שלי), משום ששום מדינה לא היתה מוכנה לקלוט אותם, וגם ארץ ישראל המנדטורית היתה סגורה בפניהם. זה, לפחות, לא יקרה עוד - מה שמחייב, מנגד, את ישראל לפתח מדיניות מושכלת והומנית בשאלת הפליטים. זהו דבר שכל ממשלות ישראל עד כה נמנעו מלעשותו, אף על פי שנעשו ניסיונות (למשל, נייר עמדה מטעם מרכז מציל"ה, שהייתי שותף בהכנתו) להציע מתווה הגירה המבקש לאזן בין צורכי המדינה לבין שיקולים הומניטריים. אבל חוק השבות - ממש כמו אנדרטת החירות של ניו יורק, שלכבודה כתבה אמה לזרוס את שירה - הוא מגדלור של אנושיות ומוסריות; מי שמתעלם מכך מראה אטימות מוסרית שקשה להבינה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות