טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגע טלוויזיוני מחריד

תגובות

סגירת החשבונות של גידי רף, יוצר הסדרה "חטופים", עם אריאנה מלמד, מבקרת הטלוויזיה של Ynet, היא מעשה נואל וראוי לכל גינוי. במהלך שידור פרק של הסדרה, השחקנית מילי אביטל עשתה שימוש באמירה פוגענית על מלמד. אם נשתמש לרגע במלותיו של התסריטאי, מנסח האמירה הפוגענית, נוכל לומר שזהו מעשה "בהמי", ושיוצר הסדרה (ואולי מוטב - "יצרן") "מוציא את כל המרירות שלו" על המבקרת, שקטלה את המוצר הטלוויזיוני שלו קטילה מנומקת ומוצדקת.

האם היוצר שמן? אני מהמרת שלא. האם יש לו ז' קטן? בכל מקרה, עובדות אלו בוודאי אינן רלוונטיות לדיון בסדרה, בדיוק כשם שממדיה הפיסיים של מלמד אינם רלוונטיים לו, או מלמדים משהו על כישוריה כמבקרת. אבל על הבחירה לשים את האמירה המכוערת דווקא בפיה היפה של מילי אביטל - היפה והרזה - דווקא רצוי להתעכב, למחות, ולהתעצב.

האמירה הזאת איננה בבחינת חריג בסדרה, שדי בצפייה בפרומו שלה - או בשורת הנשים המושלמות שבה, הגונחות בתשוקה (בזמן שבעליהן גונחים באימה, מיוסרים מפלשבקים של השבי) - על מנת לקלוט עד כמה היא מניפולטיבית, פורנוגרפית, ומנציחה את דימוי האשה כמוצר צריכה גברי.

לזה - מצער לומר - כבר התרגלנו. גם לנשיות המפנימה עמוקות את המבט הזה, והופכת בעצמה לנשאית של תפישות שוביניסטיות, כבר התרגלנו. וגם לכך ששחקניות "נאלצות" לגלם את הדמויות הללו, ולפלוט מפיותיהן לא רק גניחות ואנחות אלא גם שורות מגוחכות ומופרכות - ולאחר מכן, בראיונות, לקדם ולקדש את המוצר הירוד ואף המזיק הזה - כפי שאכן עשתה מילי אביטל בראיון לדורון חלוץ במוסף "הארץ".

מה שלא ראינו עד כה, ולפחות מן הבחינה הזאת יצרה "חטופים" חידוש, היה שימוש באשה כבכלי נשק, כבאקדח המופנה כלפי רעותה; וזאת לא בתוך גבולותיה הברורים של בועת הבדיון, שבה, על פניו, ובשם הרצון לייצג מציאות, ניתן להצדיק אמירה מיזוגנית מסוג זו שנאמרה בפרק המדובר.

המשפט קצרצר, ואולי זה מה שמאפשר לרף לפטור אותו כבדיחה, ולשחקנית - לבצע את תפקידה, לנעוץ את החרב כלאחר יד. אלא שבצד הננעץ, נעיצה היא נעיצה. עד כמה הזדהתה אביטל עם תפקידה כגלדיאטורית? עם הטקסט שהושם בפיה? האם, בהיותה חלק ממשפחת "ההפקה", היתה שותפה ביצירתו? שותפה להחלטה לנצל את הופעתה המצודדת כדי להחטיף למבקרת ולהעניש אותה על שמילאה את תפקידה שלה - שהוא תפקיד המזוהה, בקרב חלק ניכר מן הציבור הישראלי, עם רוע, זדוניות והתנשאות? ומהי מהות העונש? פגיעה בבטן הרכה, באישי, בגופני, ואגב כך הצגתו כמום בל יכופר, המסביר - פסיכולוגיה בגרוש - את פשר הרוע.

האמירה שיצאה מפיה של אביטל היתה חמורה דיה גם לו היתה נאמרת מפי גבר, אך כשהיא יוצאת מפי אשה היא בלתי נסבלת ומדכאת, ומצביעה, אולי יותר מכל, על היותה, היא עצמה, שבויה, חטופה - וחטופה הלוקה בתסמונת סטוקהולם, שהיא, נזכיר, הזדהותו של שבוי עם שוביו, וזאת מתוך רצון להזדהות עם החזק והשולט.

מעניין לציין, כי דואליות דומה עולה גם מן הראיון עם אביטל, שזכה לשם המדויק והאירוני: "האשה הקטנה מן החלומות". אביטל מצטיירת באותו ראיון כמי שהשליכה קריירת כוכבות אמריקאית בהתהוות, והתמסרה כל כולה להקמת משפחה עם בחיר לבה, צ'ארלס רנדולף, תסריטאי הוליוודי מצליח. "בחרתי לשרת אותו", היא אומרת, מציגה לפני המראיין את דמות הדונה אידיאלה. אך מבין השורות, ומן הצורך האובססיבי להזכיר את הנשיקות עם ג'וני דאפ והזוגיות עם דייוויד שווימר - הצלחות, על פי קנה המידה של הרומן הרומנטי - עולה מרמורה של עקרת הבית, הגם שזהו בית מידות בווסט וילג'. אובססיה נוספת של אביטל היא הרצון הנואש להצטייר כישראלית, למצוא חן בעיני העם היושב בציון ולא להיתפש כיורדת-בוגדת. ומצד שני, היא מסנגרת על עצמה: "אני לא שגרירה אלא שחקנית".

אותו רגע טלוויזיוני מחריד שלו היינו עדים השבוע מוכיח, כי שחקן הוא אחד מבין השניים: צינור אטום ואוטומטי, או צינור שהמסרים העוברים בו כבר דבקו בדופנותיו, והיו לחלק ממנו. מתי מתעורר האדם שבשחקן ומוחה, ואומר: "את זה אני לא מוכן להגיד?" לא בסתיו המר הזה. בסתיו הזה כולנו חטופים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות