גבר שחור בתחילת שנות ה-50 שלו ניצח אתמול גבר לבן באמצע שנות ה-60 שלו. המנצח היה אמנם נשיא מכהן והמפסיד מושל לשעבר, המנצח דמוקרט והמפסיד רפובליקאי, אך העובדה החשובה מכולן היא הדמוגרפית - מוצא המועמדים ותומכיהם, ובעיקר גילם.

פחות משנות דור מפרידות בין מיט רומני לברק אובמה, אך זהו שוני מכריע. הצעיר (יחסית) ניצח את המבוגר. זה אינו מקרי, בוודאי לא בפעם השנייה ברציפות; ב-2008 היה אובמה בעשור החמישי לחייו וג'ון מקיין בתחילת העשור השמיני. במלחמת הדורות, הצעירים מנצחים.

אמריקה מביטה קדימה. עם כל הכבוד לניסיון העבר, לתבונה המצטברת של ותיקים שהביאו אותה עד הלום, היא מעדיפה לפנות אל ולבנות על הדור הבא.

התהליך אינו בלתי הפיך. אסון, או רושם של כישלון מתמשך, מסוגלים להציג עלומים כבוסר ולהחזיר לזמן מה את ההגה לידיים קשישות יותר. דימוי חשוב לא פחות ממהות. רונלד רייגן האופטימי גבר על ג'ימי קרטר הפסימי, שהיה צעיר ממנו בכ-15 שנה.

בישראל, המעבר הראשון מדור ילידי המאה ה-19 לצעירי המדינה, מגולדה מאיר ליצחק רבין, יגאל אלון ושמעון פרס, התפורר והסתיים בניצחון של מנחם בגין. בנימין נתניהו ניצח את פרס, המבוגר ממנו ביותר מרבע מאה, אך האכזבה מנתניהו ומאהוד ברק הביאה לבחירה באריאל שרון, אף - ואולי משום - שנראה קשיש. ייתכן שבבחירות הבאות תנוע המטוטלת שוב, מנתניהו בן ה-63 אל בני ה-50. זה תלוי בדור החדש של הבוחרים, שאינו שיכפול פשוט של דור הוריו.

אם ישראל תביט קדימה, כמו אמריקה אתמול, יש לה סיכוי לשרוד ולשגשג בעולם החדש. המדיניות הישנה, שנתניהו הוא הרהוט בדובריה, פשטה את הרגל; אין לה קונים. הנוער האמריקאי, ההולך וכובש את מקומו אך נדחף מלמטה בידי עוד מיליוני צעירים, מכיר את ישראל העכשווית, השלילית. אבותיו, שהתוודעו בשעתם לישראל החלוצית, החולמת, החותרת לשלום ולשוויון, מאבדים את אחיזתם בהנהגת ארצם. המיעוטים הגדלים, השחורים וההיספנים, מזדהים יותר עם המקופחים, וישראל בעיניהם נמנית עם המקפחים.

אמריקה הראתה אתמול את כושרה להתאחד, לפחות לרגע, בתום מערכה - הודעת רומני שהמאבק הסתיים, קריאת אובמה לשיתוף חוצה מפלגות וזרמים. אם ישראל לא תשכיל לעדכן את מדיניותה, היא תגלה להוותה אמריקה חדשה, שמאסה בה.

זאת שעה נדירה, שנותרו בה עדיין מאגרים מתכלים של רצון טוב מצד שרידי דור המשבר הכלכלי ומלחמת העולם השנייה ותקומת ישראל, וטרם הגיע לפרקו דור שניזון רק על מראות ישראל המתנחלת, הנשענת על סיוע אמריקאי ומסרבת לפשרה הוגנת ומאובטחת.

מכאן הציפייה שאובמה יוביל את המאמץ לסיכול ההתגרענות הצבאית של איראן, אך גם יתנער במדיניות המזרח התיכון שלו מלחצי הימין ביהדות אמריקה, זה שאינו משלם בגופו את מחיר החיים בישראל ומסתפק במימון פוליטיקאים משני עברי האוקיינוס ובגיוס מצביעים.

אובמה אינו חייב לאלה דבר. כשהוא מתלבט אם לנצל את הכוח שקיבל מאמריקה לאתגר הקשה שיהיה כרוך בחתירה להסדר באזור, צריכות לעמוד לפניו רק שתי שאלות פשוטות: אם לא עכשיו, אימתי, ואם אין אני לי, מי לי.