22:51
מקורות צבאיים הסבירו בתחילת השבוע, כי אף על פי שמיהר לקחת על עצמו את האחריות - החמאס לא היה אחראי לסבב האש האחרון בעוטף עזה. ירי טיל הנ"ט על רכב צה"לי ושיגור הטילים על ישובי הנגב בוצעו על ידי פלגי ג'יאהד קיצוניים. על פי אמ"ן, אותם ארגונים שואפים למטרה כפולה: לאתגר מימין את החמאס ולגרור את ישראל לפעולה נרחבת בעזה, שבעקבותיה יתמוטט שלטון החמאס והבכורה תעבור לאל-קעאדה. למרות שמצב הדברים הזה ידוע לכל, חיסלה אחר הצהריים ישראל את המפקד הצבאי של החמאס ובעלי תפקידים נוספים בארגון, ובמקביל הנחיתה מכות אוויריות נוספות על תשתיות הארגון. ההיגיון היחיד לפעולה כזו הוא פוליטי, לא אסטרטגי. פעם נהגו ממשלות במצוקה לנקוט ערב ההליכה לקלפי בכלכלת בחירות; היום קיבלנו את התחליף: מלחמת בחירות.
אין ויכוח שתושבי הדרום (וגם תושבי רצועת עזה, אגב) חיים תחת מציאות בלתי נסבלת. מציאות מופקרת, שערורייתית, שמרוקנת מתוכן את אחריותה של מדינה ריבונית לקיום בכבוד של תושביה. הממשלה הלאומנית-הדתית, שמושלת בבטחה בישראל בארבע השנים האחרונות, לא עשתה דבר כדי לשנות את המציאות הזו בארבע השנים הללו.
הפעולה האסטרטגית היחידה במרחב שבין ישראל ועזה היתה החזרתו של שבוי צה"ל גלעד שליט. זה נעשה כתגובה ישירה לגלי המחאה החברתית-הכלכלית, בתמורה לשחרור יותר מאלף אסירים פלסטינים, ובניגוד מוחלט לעמדה שהביע ראש הממשלה בנימין נתניהו עד ליום השחרור עצמו.
בעצם היתה עוד פעולה אחת בעלת השלכות אסטרטגיות: ההשתלטות הכוחנית האומללה על הספינה אווי מרמרה, שהחריבה את יחסי ישראל-טורקיה וסיבכה את ישראל עד צווארה במישור הבינלאומי. מעבר לכך לא נעשה דבר. לא ביחס למצור הימי והיבשתי, שחונק את עזה. לא ביחס לתשתית המנהרות שפורחת כתוצאה ממנו. לא ביחס להתעצמות הצבאית של פלגי הג'יאהד בחסות איראן. וכמובן גם לא ביחס לאפשרות של דיאלוג מדיני, עם הפלסטינים בכלל ועם ממשלת החמאס בפרט. ועכשיו, חודשיים לפני הבחירות בישראל, הגיע חיסול ג'עברי, שמשמעותו הכרזת מלחמה.
הבחירות הקרובות היו אמורות להתנהל במגרש הכלכלי-חברתי. זה מגרש שהממשלה המכהנת נמצאת בו במצוקה, שלא איימה באמת על המשך שלטונה, מכיוון שבמקביל הופקר המגרש המדיני-ביטחוני על ידי יריביו הפוטנציאליים של נתניהו. איש מהם לא העז להציב במגרש הזה אלטרנטיבה - ובכך להציע לאזרחי ישראל תפישה אסטרטגית כוללת, שתתחרה בתפישה הנוכחית של ממשלת נתניהו (אם יש כזו). עוד בתחילת השבוע הכריזה יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', כי היא "מעניקה גיבוי לראש הממשלה נתניהו" ביחס למתיחות בדרום – כאילו היתה כבר שותפה מלאה בממשלתו העתידית ולא מתמודדת נחושה על הנהגת המדינה. על שתיקתו הרועמת של מנהיג "יש עתיד" יאיר לפיד מיותר להכביר מלים. בהעדר התנגדות ותפישת עולם אלטרנטיבית, ברור שהאצבע היתה קלה במיוחד על ההדק.
למרות זאת, ולאור החידלון המנהיגותי המתמשך בדרום, החל לבצבץ בימים האחרונים אי שקט בשדה הפוליטי והתקשורתי. נתניהו התחיל להזיע. יחד עם ההשתלטות המוחלטת של נפתלי בנט ואנשיו על האלקטורט הדתי-הלאומי, ההתעצמות המהירה של ש"ס בהנהגת דרעי, והכרסום המתמשך בפוטנציאל המצביעים "החברתיים", הכל היה קצת יותר מדי בשבילו. ההצלחה המבצעית המרשימה עשויה לכאורה לחזק גם את שר הביטחון, אהוד ברק, שצלל אל מתחת לתהום הנשייה של אחוז החסימה עם מפלגתו הווירטואלית. נניח רגע להיגיון האסטרטגי של הפעולה; העיתוי שלה פשוט שקוף עד כדי גיחוך.
את המחיר ישלמו בימים הקרובים אזרחי ישראל. מוטב לא להיסחף אחר תגובות הצהלה של רבים מהם באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות, גם לא להתרגש מדי מהגיבוי האוטומטי מצד רוב המערכת הפוליטית (כולל אפילו הגמלאית הפוליטית ציפי לבני, שטרם החליטה אם להתמודד בבחירות, אבל החליטה להתייצב במהירות הקול מאחורי הפעולה).
בסרט הזה כבר היינו יותר מדי פעמים. האופוריה נוטה לדעוך פחות או יותר עם נפילת הטיל הראשון מחוץ לרדיוס הרגיל של קו העימות.
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
