פעולות המלחמה של ממשלת ישראל בימים האחרונים לא נועדו להבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי הדרום. למעשה, המטרה הפוכה לגמרי. פעולות אלו, ובראשן חיסול רמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי, כמו גם השמועות על גיוס יחידות והאפשרות לפעולה קרקעית נרחבת בעזה, נועדו להשיג מטרה אחת: הפסקת הדיון הפוליטי על חלוקת המשאבים בישראל, על מערכת כלכלית דורסנית, על אי שוויון ופערים חברתיים מהגבוהים בעולם המפותח ועל הקשר בין בעלי ההון לממסד הפוליטי והביטחוני בישראל.
הלגיטימציה של הממשלה לצאת לפעולות המסכנות את הציבור באופן ישיר נובעת משתי סיבות מבניות: הראשונה היא העדר הייצוג של הנפגעים העיקריים של פעולות המלחמה - נשים וילדים - הן במערכת הפוליטית בישראל והן במערכת הפוליטית הפלסטינית, והשנייה היא הפער בין האופוזיציה בציבור למדיניות הממשלה, לבין העדרה המוחלט מהממסד הפוליטי הפורמלי.
המחאה החברתית שהחלה ביולי 2011 הפכה את סדר העדיפויות החברתי והזכות לחינוך, דיור ופרנסה לשאלות מרכזיות במערכת הבחירות הנוכחית. המפלגות המבקשות כוח פוליטי עוסקות, חלקן לראשונה, בסוגיות כמו דיור ציבורי, זכויות עובדים וחינוך חינם, שמעולם לא היו על סדר היום של מפלגות השלטון.
המחאה החברתית לא היתה על תקציב. היא היתה מחאה כנגד שיטת המשטר בישראל. כנגד שליטתם של המוסדות הביטחוניים ובעלי ההון בסדר היום הציבורי, כנגד פוליטיקה של הדרה ונישול וכנגד העדרו של שיח אזרחי.
יותר מכל, ביטאה המחאה את חוסר האמון של הציבור במערכת הפוליטית וסדר היום שלה. כשאלפי אמהות ואבות יצאו להפגנות עם עולליהם וטפיהם הם לא הפגינו רק על המשוואה האכזרית של יוקר מחיה גבוה, שכר נמוך והעדר סבסוד למסגרות חינוך לגיל הרך. הם הפגינו על כך שממשלות ישראל הפקירו אותם והעמידו אותם בתנאים בלתי אפשריים. הם הפגינו על כך שהם קורבנותיה של שיטת משטר שאיננה מאפשרת להם לחיות בשלום וברווחה כי היא פועלת למען אינטרסים של בעלי ההון ומשתיקה את קולם סביב נושאי הביטחון. הם הפגינו על כך שאין להם ייצוג.
הדרישה לשינוי סדרי העדיפויות של השלטון ובראשן חינוך, דיור, בריאות ופרנסה היא דרישה פמיניסטית. יותר מכל ביטאה המחאה החברתית את הרצון באלטרנטיבה, בדרך אחרת, באופוזיציה של ממש. לכל אלו לא היה ואין עדיין ייצוג בשדה הפוליטי.
החוסר הקשה ביותר הוא של נשים בעמדות של מקבלי החלטות. הנשים המעטות ברוב המפלגות בישראל אינן מעורבות בקביעת סדר היום הביטחוני. לרוב הן שותקות או מהנהנות בהסכמה לפעולות שמחזירות את ישראל למצב של מלחמה. כשממשלת ישראל מחליטה להסלים את הסכסוך, הן נעדרות מהזירה הציבורית. גם הן לא מבינות את מה שביבי ויועציו הבינו- וזה שהעם דורש אופוזיציה. בממסד הפוליטי הפלסטיני מצבן של נשים אף קשה יותר.
הדרת נשים ממעוזי קבלת ההחלטות יוצרת מצב שבו השיח הפוליטי הופך לשיח ביטחוני-גברי, שאינו מותיר מקום ליצירת סדר עדיפויות חדש או מציאת פתרונות אזרחיים. שתיקתן של רוב המפלגות אל מול פעולות ההסלמה בעזה - שאת מחירן ישלמו קודם כל נשים וילדים – מוכיחה שאין אופוזיציה בתחומי הממסד הפוליטי בישראל.
יעל ברדה היא משפטנית ותלמידת מחקר באוניברסיטת פרינסטון. מחברת הספר "הביורוקרטיה של הכיבוש" בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
