טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להילחם בחמאס, לחבק את אש"ף

תגובות

מדינה שוחרת שלום משתמשת בכוחותיה המזוינים לשתי מטרות יסוד: כדי לשמור על ריבונותה וביטחון תושביה, וכדי להבטיח שהשימוש הבא בהם יידחה ככל שניתן. את פסק הזמן בין כל סבב אלימות לבא אחריו, מחויבת ישראל להקדיש לחיזוק חוסנה הלאומי מכל ההיבטים המדיניים, החברתיים והכלכליים, ולמאמץ כן להוצאת אויבים ממעגל הלחימה באמצעות חתימה על הסדרים מדיניים ובריתות אסטרטגיות.

ממשלת נתניהו כשלה בהשגתן של כל המטרות הללו. בדומה לשלוש הממשלות שקדמו לה ונכשלו בהשגת הסדרים, גם היא נכשלה בהשגת הרתעה שתמנע את הישנות סבבי האלימות ואת קיצור פסקי הזמן ביניהם. אך בניגוד לממשלות ברק ואולמרט היא לא חתרה להסדרים מדיניים, ובניגוד לממשלת שרון היא לא חיזקה את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית. נהפוך הוא, ואולי אף חמור מכך, היא קידשה את המדיניות של "שב ואל תעשה", ולא פעלה למנוע מתהפוכות חברתיות ושלטוניות בעולם הערבי ובטורקיה מלכרסם בבריתות האסטרטגיות שישראל נהנתה מהן.

מדיניות "קיר הברזל" הישראלית, המיושמת מזה עשורים, ופירושה מדיניות של עוצמה ועליונות צבאית, היתה מוצדקת ומוצלחת מול הסרבנות של הערבים להכיר בזכויותינו. זאת, כל עוד לא שכחה ישראל את הצורך להציג תמיד אלטרנטיבה מדינית, שעיקרה הסדר קבע שבו כל צד נשאר עם חצי תאוותו בידו. תנאי מרכזי זה, הביא לתהליך המדיני שהניב שני הסכמי שלום, עם מצרים וירדן, ולנכונות הסורית בזמנו לחתום על הסכם שלום בכפוף לנוסחה של שטחים תמורת שלום. הפעלתם המשולבת של ההרתעה הצבאית והחתירה להסכם מדיני אמנם לא הביאה לשינוי עמוק בתודעה ובתפישה של הערבים את הסכסוך, אך העניקה לישראל את פסקי הזמן של שלום הארוכים בתולדותיה, שעדיין מתקיימים.

העליונות הצבאית והלגיטמציה הבינלאומית לישראל הן שהביאו את אש"ף ב-1988 להחליף את המאבק המזוין העקר לשחרור כל פלסטין, קרי "המולדת", במאבק המדיני למימוש זכות ההגדרה העצמית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, קרי "המדינה", לצדה של ישראל. דחייתם של נתניהו וליברמן את הצעת מחמוד עבאס להסכם במתווה זה, מחזקת את החמאס, המקדם מצדו מדיניות של "הכל או לא כלום".

ממשלת נתניהו הצליחה להדביק ברוח המדיניות הכושלת הזאת גם את ראשי המפלגות האחרות. התבטאויותיהם הדלות של שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד ביחס לתנאים להשגת הסדר עם הרשות בהנהגתו של עבאס, מעידות כי הם רחוקים מלהבין את האילוצים והגורמים המכתיבים את "מרחב ההסכמה" האפשרי בין הצדדים ביחס לכל אחת מסוגיות הליבה של הסכסוך - ושל כולן ביחד כ"עסקת חבילה".

מבצע "עמוד ענן" מעמיד את ההתמקדות שלהם ב"צדק חברתי" באור מגוחך ועצוב ביותר. כל אזרח שישראל חשובה לו ידע לחשב בקלות את ההשלכות החברתיות-הכלכליות של יום לחימה (1.5 מיליארד שקל), שיגור טיל של "כיפת ברזל" (רבע מיליון שקל), או שעת טיסה של אף 16-איי (רבע מיליון שקל) על תקציב המדינה ועל חייו שלו. בעלי הזיכרון שבינינו לא ייתקשו להיזכר כי ממשלות ישראל הוסיפו לתקציב הביטחון, בעשור האחרון, כ-48 מיליארד שקל כתוצאה מפעילות צה"ל בשטחים, או עלותו של מבצע "עופרת יצוקה" (כ-4 מיליארד שקל).

ההבטחה הגלומה בשמו של מבצע "עמוד ענן", להצעיד אותנו אל מחוז חפץ, מותנית, אם כן, ביכולתו של הציבור בישראל להפנים את התובנות הישנות-חדשות, ולדרוש מממשלת נתניהו, שבמקביל ללחימה בחמאס, המבקש "פלסטין אחת בין הים לירדן", לחתור להשגת הסדר עם אש"ף, המסתפק ב"מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות