טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיתונאים קטנים

תגובות

אני עיתונאי קטן, שמועל חלקית בתפקידו ובוגד בשליחותו. אני מתרוצץ אמנם בדרום, בין אתרי ההרס והתושבים ההלומים; בהישמע האזעקה אני נשכב על הכביש, מכסה בידי על ראשי, או מוצא מסתור מפוקפק בירכתי חנות לבגדי ילדים; אני אפילו צופה על עזה מהגבעה הכי גבוהה בשדרות - אבל אל עזה אינני בא, ועל סבלותיה אינני מדווח. כמוני כל עיתונאי ישראל.

בפעם האחרונה הייתי בעזה בנובמבר 2008. דיווחתי אז על הטיל הישראלי שפגע בילדי גן אינדירה גנדי והרג את הגננת שלהם לנגד עיניהם. זה היה הסיפור האחרון שלי מעזה. מאז מונעת ישראל מעיתונאים ישראלים מלהיכנס לרצועה. אלה קיבלו זאת בצייתנות ובהכנעה אופייניות. במשך השנים הם התגלו כמשרתי הציבור הנאמנים (והנרצעים) ביותר: הם יודעים את נפש בהמתם. הם יודעים שקוראיהם וצופיהם אינם רוצים לדעת מה באמת קורה בעזה, והם ממלאים בחדווה את מבוקשם. שום מלה של מחאה מצד העיתונאים, שממשלתם מונעת מהם ככה למלא את תפקידם החיוני.

לא שכולם נעדרי אומץ לב: הנועזים שבהם דיווחו במשך השנים מכל אתר מלחמה או אסון טבע בתבל. גיבורים שכמותם, הם היו בעיראק, בלוב, בסוריה, גם אני הקטון הייתי בסרייבו המופגזת, ביפאן שאדמתה רעדה ובגיאורגיה שיצאה למלחמה. ממשלת ישראל לא הביעה אז דאגה מתחסדת לשלומנו, ואנחנו מילאנו את תפקידנו, גם אם מסוכן היה. רק לא בעזה, במרחק של שעה ורבע נסיעה מבתינו, המקום המשפיע על חיינו לאין שיעור יותר מפוקושימה הבוערת. בשוך מבצע "עופרת יצוקה" הצליחה עמיתתי עמירה הס להיכנס לעזה דרך מצרים, בזכות מסירותה, נחישותה ודרכונה השני. הפעם איש אפילו לא ניסה.

כך יצא, שישראל אינה יודעת כמעט כלום על מה שקורה בעזה. יש מי שדואג לכך. ההרג הנורא של בני משפחת אל-דלו, למשל, סוקר כמס שפתיים לעיתונות מקצועית, בשולי החדשות והעיתונים. להרס ולהרג שזרעה ישראל ולאימה הגדולה האוחזת מיליון וחצי תושבים זה כשבוע, בלי ממ"ד, בלי צבע אדום ובלי מקלט, אין כמעט ביטוי מוחשי בתקשורת הישראלית. יש יציאה ידי חובה, דיווחים קצרצרים ויבשים בשולי החדשות. מדי פעם מעלים על הקו לרגע איזה אחמד, כל דיווח משם מלווה ב"לטענת הפלסטינים", עם קובלנות חסודות על כך ש"הפלסטינים עושים שימוש בתמונות הזוועה", כאילו זה הסיפור העיתונאי ולא הזוועה עצמה.

אין לכך כל קשר להשקפות פוליטיות, רק לעיתונות מקצועית: הישראלים מוכרחים לדעת מה נעשה בשמם, גם אם הם ממש, אבל ממש, לא רוצים לדעת. זה התפקיד של עיתונות. יש כמובן לדווח בהרחבה יתרה על סבלות הדרום, גם אני עושה כך, אך אסור לעצום עיניים ולא לראות מה שנעשה בצד השני, גם אם לא נעים לראות בית מופצץ על כל יושביו. מי שרוצה לדעת מה קורה בימים אלה בעזה מוזמן להתבונן ברשתות הבינלאומיות ובעיתוני העולם: רק שם יביאו את הסיפור המלא. ישראל, וגם חלק מעיתונאיה, יגידו שזאת עיתונות עוינת, משמיצה ומעוותת. הם רוצים שתראו רק את אשקלון וראשון לציון.

צריך לדעת מה קורה בעזה, כדי להבין את מה שקורה בישראל. עיתונות שאינה עושה כן ואפילו אינה מוחה על כך היא עיתונות הסברה מגויסת. נחמד הוא שכתב צבאי מטפס, חמוש בקסדה צהובה, על מנוף כבאים ומראה את ההרס בבית דירות; אפשר אפילו לחיות איכשהו עם פרשן-תועמלן צבאי שרק מחרחר מלחמות. אבל הקראת מסרונים מטעם הרשויות אינה עיתונות. עיתונאי ישראלי אמיתי היה צריך להיות עכשיו גם בעזה. בלי זה ועם הסיקור המזערי משם, כולנו עיתונאים קטנים.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות