הרג בחסות הענן

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה" - כתב מי שהיה ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, לירון ליבמן ("לא הכל מותר", "הארץ" 22.11), על מבצע "עמוד ענן". "מופרז"? "אופיין הצבאי"? "חשיבותן הברורה"? - מונחים אלה יזכו, מן הסתם, לפרשנות שונה מאנשים שונים. כאן נעוצה הבעיה העיקרית במשפט ההומניטרי הבינלאומי: הוא נשען על מושגים מעורפלים כמו "צרכים צבאיים" ו"מידתיות", שניתן לפרש בדרכים שונות.

במהלך מבצע "עמוד ענן", כמו גם ב"עופרת יצוקה", קבעו המשפטנים כי הכל חוקי. יכול להיות. הפרשנות של מושגים אלה תלויה גם בעובדות ובנסיבות המקרה, בעוד שהמידע שעליו הסתמכו המשפטנים בעת אישור הפעולות נותר סודי. אין להתפלא, אם כך, ש"לפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי-מידתיות הפעולה", כפי שטוען ליבמן.

אנו, האזרחים, לא נוכל לדעת האם פעולה כזאת או אחרת היתה חוקית, וכל שנותר לנו הוא לסמוך על הבטחותיהם של גורמי הביטחון והמשפט, שלפיהן הם הפעילו שיקול דעת ראוי. אלא שדרך ההתנהלות של הצבא והתבטאויות של גורמים רשמיים מקשה מאוד לסמוך על הקביעה הזאת. נראה כי אותם משפטנים מתייחסים למשפט ההומניטרי כאל מדריך לחימה, שתפקידו לסייע להם באיתור מטרות, ולא כאל מערכת הנחיות שנועדה להגן על אזרחים מפני תוצאותיה הקשות של הלחימה ולצמצם ככל האפשר את הפגיעה בהם.

דוגמה אחת לכך היא התייחסות הצבא ל"חובה להזהיר": המשפט ההומניטרי מחייב את הכוחות הלוחמים להזהיר אזרחים לפני התקפה, כאשר יש חשש שהם ייפגעו. מה עושה הצבא כדי למלא דרישה זו? מפזר כרוזים מהאוויר ובמקרים מסוימים גם מקיים שיחות טלפון. חלק מהכרוזים מזהירים את התושבים בלשון כללית ש"לא להתקרב לאנשי חמאס" - הוראה שמטבע הדברים אין באפשרותם ליישם. הצבא אינו מוודא כי לאזרחים יש דרך מילוט, או מקום מחסה, ולא תמיד נותן להם שהות מספקת להתפנות מיעד התקיפה. במקרים אחרים שלח הצבא טיל "אזהרה" קטן שפגע בבית, כדי לרמוז ליושביו שעליהם למהר ולעוזבו. ברור כי שיגור טיל כזה אינו יכול להיחשב ל"אזהרה" המובנת לתושבים, ובחלק מהמקרים גרם טיל ה"אזהרה" עצמו לפגיעה באזרחים. המשפטנים יטענו שהצבא ממלא בכך את חובתו. אולם, זוהי התייחסות אינסטרומנטלית לחוק, המתעלמת ממהותו.

דוגמה שנייה היא הטענה שעליה חוזרים גורמים רשמיים שוב ושוב, ולפיה האחריות לפגיעה באזרחים בעזה מוטלת על חמאס, המשתמש בהם כב"מגן אנושי". נכון, חמאס מפר את המשפט הבינלאומי ואף מבצע פשעי מלחמה כמו ירי מכוון על אזרחים, לפעמים מתוך אזורי מגורים צפופים, ועוד. ואולם, אין בעובדות אלה כדי להוות הצדקה כלשהי לפגיעה באזרחים בצד הפלסטיני, גם אם אין חולק על כך שלחימה בתנאים כאלה מקשה מאוד על הצבא. העובדה שצד אחד מפר את דיני הלחימה אין בה כדי להתיר לצד השני להפר אותם, ועקרון ההדדיות אינו מוכר בדיני הלחימה. ההיתלות בפשעי חמאס עלולה לעורר את הרושם, שהצבא רואה באופן הפסול שבו מתנהל חמאס אישור להתנהלות פסולה שלו.

במבצע "עמוד ענן" נהרגו עשרות אזרחים, בהם ילדים ופעוטות, ועשרות מבנים, בהם בתים ומשרדים אזרחיים, נפגעו. נתונים אלה, כשלעצמם, אינם מהווים ראיה לכך שהצבא פעל בניגוד לחוק, אולם די בהם ובגישה הרווחת בקרב משפטני הצבא, כדי לעורר חשד המצדיק חקירה רצינית ועצמאית של התנהלות הצבא במהלך המבצע.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שצה"ל מצהיר כי מכוחו הוא פועל, מורכב ועמום, ומתווה עקרונות כלליים המאפשרים טווח פרשנויות רחב. תפקידם של יועצים משפטיים אינו לנצל את הערפל כדי להצדיק פגיעה באזרחים, אלא לפזרו, להציב גבולות שיגנו על אזרחים ולהזכיר לגורמי הפיקוד שההגנה הזאת היא חובתה של ישראל. לא מדובר בסוגיה תדמיתית, או בחסד שישראל עושה עם הפלסטינים ברצועה. זוהי חובה מפורשת של ישראל כמדינה שחתמה על האמנות הבינלאומיות וכמי שמצהירה כי היא פועלת לאורן.

עו"ד שטיין היא מנהלת המחקר של בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים
 

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות