בעל הבית באמת השתגע

חמש שנים מנסה ממשלת ישראל ללמד את העולם את ההבדל בין חמאס לרשות הפלסטינית. בין הטובים לרעים, בין הטרוריסטים לשוחרי השלום, בין השפע והעושר שבהם זכו הצייתנים בגדה, לבין המצוקה האיומה שמגיעה למחציפי הפנים בעזה. שני חלקיה של מדינת פלסטין נמצאים תחת כיבוש ישראלי. אבל שורו מדינות העולם, כיבוש קלאסי - כזה של "הפרד ומשול", "מקל וגזר" - לא פס מן העולם. מה שהתאים לאנגליה בהודו, לצרפת באלג'יריה ולאיטליה בלוב, מועתק במלואו בישראל. אז מי הן אלביון הבוגדנית וצרפת הצבועה שינופפו באצבע מאשימה מול עינו של אלכסנדר נתניהו? 45 שנים של הצלחה בכיבוש מדברות בעד עצמן. נותרו עוד 87 שנים עד שתקופת הכיבוש הישראלי של פלסטין תשווה לפרק הזמן שצרפת שלטה באלג'יריה, אבל מבחינה דמוגרפית ישראל כבר השיגה את היעד. כ-8% מכלל אזרחי השטחים הם Pied Noir יהודים. עוד שני אחוזים וניצחנו.

הכל הלך כל כך טוב, עד שמשהו השתבש. תמיד משהו משתבש. כמו שהשאה האיראני לא הבין למה נתיניו אינם אוהבים אותו יותר, וכמו שחוסני מובארק ניפנף בזלזול את תנועת המחאה והפטיר "תנו להם להשתעשע", כך גם בנימין נתניהו טרם הבין מה קפץ על הפלסטינים. הרי הדיסקוטקים ברמאללה פעלו כשורה, הקניונים היפים פרחו, העיר רוואבי הולכת ונבנית. הרי הוא, הטוב והמיטיב, החליט רק לפני חודשיים להעביר לרשות הפלסטינית מקדמה בסך 250 מיליון שקל מתוך הכספים שמגיעים לה מהעברת המסים. היש כובש נאור ממנו? האם לא גילה הבנה לכך שהנכבש צועד על קיבתו?

ופתאום, נכישה ארסית ביד המלטפת. מדינה פלסטינית צמחה לה בין ידיו. לא חמאס - שאותו אפשר להפציץ, לכלוא ברצועתו או לנתק לו את החשמל - עשה לו את התרגיל המכוער, אלא בן הטיפוחים.

חטא כפול חטא העבריין הפלסטיני. הוא בגד בכללי המשחק, לפיהם יש רק צד אחד שקובע את כללי המשחק. הוא לקח ברצינות את הסיסמה שתי מדינות לשני עמים. אבל הפשע הגדול באמת הוא שמחמוד עבאס הציג את נתניהו ככלי ריק. אפילו את הכסות השגורה, לפיה רק "הרוב האוטומטי" - כלומר מדינות כהות ומפגרות - תמך במדינה פלסטינית, הפשיט עבאס מהכובש. פתאום הופיעו גם מדינות לבנות לצדו.

אבל ישראל הרי לעולם איננה מפסידה. היא לא נסוגה, היא "מתנתקת"; היא לא מנהלת מו"מ עם טרוריסטים אלא "מגיעה להבנות"; היא לא מענישה כי אם "צורבת תודעה". אבל מה עושים כאשר דווקא הפלסטינים הם אלה שצרבו עכשיו את תודעתה של ישראל והבהירו לה שהיא איננה עוד כובשת "מקומיים", אלא מדינה מוכרת? צריבה היא טראומה קשה. במקרה של הפציינט נתניהו היא הוציאה את הטירוף החוצה.

ראשית, מקפיאים לפלסטינים 450 מיליון שקל מכספיהם. הרי הם חייבים כסף לחברת חשמל ושאר שירותים, נקזז עכשיו את החוב. מה קרה? האם בנקים לא עושים תרגילים כאלה ללקוחותיהם כל יום? האם ארה"ב ומדינות אירופה, שהזדעזעו מן התגובה הישראלית, לא הקפיאו נכסים של משמרות המהפכה ובכירי הממשל האיראני? אחר כך מודיעים על בניית 3,000 דירות בשטחים. ואלה הם רק "הצעדים המתונים", כדברי שר האוצר יובל שטייניץ.

ומה ההמשך? מחסומי דרכים? מניעת יציאה מהשטחים? הגבלת יצוא? סגר כמו בעזה? "כל האופציות פתוחות" הוא הביטוי שמודיע על כוונת מלחמה. מספיק עם התחפושת של שוחרי שלום. פלסטינים יקרים, אנחנו לא מפחדים מסנקציות של מדינות המערב, מחרם מסחרי או מנתק דיפלומטי. נירה לעצמנו בשתי הרגליים ונוציא לעצמנו עין ובלבד שנוציא לכם שתי עיניים. נועדו לנו עוד שנות כיבוש ארוכות ולא נוותר על אף אחת מהן.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות