זו היתה כנראה אחת "המתיחות" הגדולות בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ב-1999 רץ מועמד ישראל אחת (כך קראו אז למפלגת העבודה) אהוד ברק לראשות הממשלה בסיסמה "גיוס לכווווווווולם". הוא הפך את הנושא לאחד העוגנים של מערכת הבחירות שלו, והבטיח לציבור לרפא אחת ולתמיד את הפצע הכואב של השתמטות בחורי הישיבות. ברק ניצח את ראש הממשלה היוצא (אז) בנימין נתניהו ברוב גדול. הוא עשה זאת כשהוא נישא על גב המיאוס מהאפליה בין דם לדם, וגם על גב המיאוס מהסחטנות התקציבית של המפלגות החרדיות, מהפגנות החרדים נגד הבג"ץ ומהפגנות התמיכה באריה דרעי המורשע. בליל הניצחון הפגינו המונים בכיכר רבין בקריאות "רק לא ש"ס". ואז, במקום לפתוח במהלך לגיוס תלמידי הישיבות, הכניס ברק את 17 חברי הכנסת של ש"ס לקואליציה והקים את ועדת טל שהנציחה את ההשתמטות.

הרבה מפלגות מתכחשות להבטחות בחירות שלהן. מפלגות קטנות נאלצות לוותר על עקרונות חשובים כדי להיכנס לקואליציה. גם מפלגות שלטון קובעות סדרי עדיפויות ומוותרות על חלק ממצען כדי ליצור שותפויות. אבל המצב שבו ראש הממשלה שנבחר בבחירות ישירות התכחש לאחת ההבטחות המרכזיות שלו, בלי לנסות כלל לממש אותה, שבר שיא של ציניות. רק היה חסר שיהודה ברקן ייצא ויגיד: "חייכו, אכלתם אותה".

מי שמנסה להבין למה ברק לא הצליח מעולם לשקם את אמון הציבור בו, כדאי שיחזור לאותה הבטחה שהופרה. כי למה שהציבור ייתן שוב אמון במי שחושב שאין שום משמעות להתחייבויות שלו? או אם לשחק עם אחת מסיסמאות הבחירות של ברק (זאת מהבחירות לכנסת ה-18), מבחינת הציבור הוא: "לא סחבק. תחמן".

ההתכחשות של ברק להתחייבות ה"גיוס לכולם" יכולה לסייע להבין גם את שיכרון הכוח של המפלגות החרדיות, את הביטחון של ראשיהן שנציגי הרוב הציוני לעולם לא יעמדו על שלהם, לא יאכפו את שירות החובה, לא יאכפו תוכנית ליבה ולא יקצצו את הקצבאות לישיבות. דוגמה לשיכרון הכוח הזה נתן בשבוע שעבר ח"כ משה גפני מדגל התורה כאשר הרשה לעצמו לאיים בנפקדות המונית של תלמידי הישיבות אפילו מהצו הראשון בלשכת הגיוס.

כשברק התמודד לראשות הממשלה היו 30 אלף בחורי שיבות בהסדר דחיית השירות. היום מספרם כפול. הנזק למשק בשל היעדרות בחורי הישיבות משוק העבודה מוערך ב-12 מיליארד שקלים לשנה. ישראל שילמה ומשלמת מחיר כלכלי וביטחוני כבד על המחדל של ברק.

אבל הנזק לא נרשם רק בתחומי הדת והמדינה. גם מי שמנסה להבין למה הציבור הישראלי כל כך לא מאמין למנהיגיו וכל כך לא מאמין ביכולת שלו לשנות את המציאות, כדאי שיחזור בין היתר לרגע שבו ברק בעצם אמר לציבור: הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים.

במסגרת הקמפיין שלו לראשות הממשלה ביקש ברק סליחה מבני עדות המזרח על חטאי הקליטה של מפלגת העבודה לדורותיה כלפיהם. אבל דומה שברק צריך לבקש מכולנו סליחה על רגע השפל הזה, שבו ברח מאתגר השוויון בנטל. אם זה לא יועיל, זה בטח לא יזיק.

הדברים הם על דעת הכותב בלבד ואינם נכתבים בשם עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון שהכותב משמש כסמנכ"ל שלה