פתאום כולם נזכרים ב"גוש". למה גוש המרכז-שמאל לא מתאחד נגד נתניהו, מטיחים יחימוביץ', לבני ולפיד זה בזה בתחושת החמצה מוצדקת, ומאשימים בבעיות אגו את זולתם במפלגה היריבה. אך הסיבה האמיתית היא לא רק אגו, אלא העובדה שמנהיגיו של הגוש עסקו בשנים האחרונות בהכחשה שקדנית, מאומצת ומצליחה למדי של עצם קיומו של הגוש והחלוקה בין ימין לשמאל. מה להם להלין? השמאל אינו מתאחד, כי אין דרישה ציבורית שיתאחד. כי אין תודעה של מחנה פוליטי אחד, פלורליסטי ככל שיהיה, אך בעל מכנה משותף יציב ותפישה עצמית של "ההיפך מהימין". ממשלת מרכז-שמאל היא כיום יצור שאי אפשר לדמיין אותו – בניגוד לתקופה שלפני ניצחון רבין על יצחק שמיר ב-1992 ולפני ניצחון ברק על נתניהו ב-1999 - וכאשר אי אפשר לדמיין, לא נוצרת בעם אווירת דחיפות להחליף את הממשלה הקיימת.

מפלגות המרכז-שמאל הציגו את רשימותיהן לכנסת, השואפות לבטא את הדימוי החדש שכל מפלגה מעוניינת להקרין. רשימת העבודה אמורה להמחיש את המסר שהמפלגה "חתכה" סופית מעברה הבעייתי כמפלגה להשכיר נטולת אידיאולוגיה, שתשב לבטח בכל ממשלה. מכאן הכמות היפה של פעילי מחאה וצעירים בעלי אג'נדה חברתית, לעומת פחות אנשי צבא ופוליטיקאים ותיקים. החיסרון ברשימת העבודה הוא העדר משקל מנהיגותי מספק וחזון קוהרנטי ומשכנע שיוכל להתחרות בימין. אין בעבודה עדיין מספיק תחושת חירום של "סכין בין השיניים" ונכונות לתת פייט לממשלה. חולשת העמדה המדינית של העבודה והעדר אנשים המזוהים עם תחום זה ברשימה מביאים לכאורה יותר מצביעים בטווח הקצר, ומשמחים את יועצי הפרסום המפלגה - אך זה גם מה שהופך את העבודה בדעת הקהל לשחקן משנה. בפוליטיקה הישראלית, מי שלא מדבר על נושאי שלום, ביטחון, גבולות ודמוקרטיה זוכה לחיבה, אך אינו נחשב, בצדק, לאחד מהליגה של הגדולים.

רשימתה של ציפי לבני, בניגוד לזו של העבודה, אינה מנסה להיראות בועטת ורדיקלית, אלא להיפך. היא אמורה לבטא רצינות וניסיון ביצועי, ובכך לטשטש את הדימוי האקראי וקל הדעת שדבק בחבורת קדימה בממשלה הקודמת. המטרה היא לשכנע ש"התנועה" מביאה את מיטב האנשים בחברה הישראלית ש"מתגייסים" לפוליטיקה לעשות סדר במדינה. בפועל, לא ברור הקו המחבר בין חלק מהדמויות ברשימה, כיצד יפעלו יחד אחרי הבחירות, והמצע המשותף בנושאים שאינם תהליך השלום רופף.

רשימתו של יאיר לפיד היא הפחות טובה בין הרשימות. שעטנז של אנשים ומסרים כלליים, ועוד בלי הדגל המדיני שמקנה בכל זאת זהות ברורה יותר למפלגה של ציפי לבני.
ולכן, למרות חוסר שביעות הרצון הגובר מממשלת נתניהו, מפלגות המרכז-שמאל עדיין אינן משכנעות את הציבור שהן יריב רציני לממשלה. לזכותו של השמאל ייאמר, שלא קפא על שמריו בשנים האחרונות. יש ניצנים של חיפוש אמיתי, רעיונות ואנשים חדשים, צבירת כוח והתלהבות. אחרי תקופה ארוכה של ייאוש ופטאליזם, ההתלהבות הזאת מרעננת. אולם הבעיה אתה היא, שהיא גורמת לכל אחד מהגורמים במחנה להיות בטוח שרק הוא יודע היכן טמון הכשל של השמאל, ושרק בחזקתו הנוסחה האולטימטיבית ללבו של הציבור הישראלי. ואם למישהו יש מונופול על החוכמה – למה לשתף פעולה עם אחרים?

השמאל אינו בשל עדיין. הוא יוכל אולי להפוך להיות טוען ראוי לשלטון לקראת הבחירות הבאות, בעוד ארבע שנים. המפתח לכך הוא באופוזיציה. רק מהאופוזיציה אפשר יהיה להציע חזון מקיף לחברה הישראלית, רק משם אפשר יוכלו להיבנות מנהיגות, רוח מאבק ותחושה של מחנה משמעותי. רק מהאופוזיציה אפשר יהיה לגרום למישהו לדמיין, שיכולה להיות ממשלה אחרת.