מסורת היא בקרב החוגים הציוניים שוחרי השלום בישראל להשליך את יהבם על הלחץ שיפעיל (כאשר יפעיל) נשיא ארצות הברית על ממשלת ישראל - לא רק לנהל משא ומתן, אלא אף לסגת מהשטחים הכבושים ולהגיע להסכם שבמסגרתו תקום מדינה פלסטינית עצמאית. נשיאים אמריקאים רבים באו והלכו מבלי שעמדו בציפיות, אך התקווה למשיח שמעבר לים חיה ובועטת.
ההצבעה על בקשתה של פלסטין לקבל מעמד של מדינה משקיפה באו"ם שבה והוכיחה, כי הנשיא ברק אובמה, חתן פרס נובל לשלום, מסתכן ביודעין בבידוד בינלאומי, ובלבד שהידידה המתנחלת לא תישאר לבדה בעצרת האו"ם. וכאילו לא די בהצבעה נגד הבקשה, נציגתו של אובמה באו"ם, סוזן רייס (המיועדת לכהונת שרת החוץ), גם דיקלמה את שורות המחץ של דף המסרים של ממשלת נתניהו: הפלסטינים נוקטים "צעדים חד-צדדיים" וההכרה היא "סכנה לתהליך השלום".
אני מציעה לכל המחכים לאמריקה, לנסות ולהיזכר במלחמות שישראל יזמה וניהלה מאז 1967, ולשאול את עצמם, לאיזו מהן התנגד אי-פעם ממשל אמריקאי, והאם קרתה מלחמה כזאת, שלאחריה ארה"ב לא הזדרזה להגדיל את הסיוע הצבאי ו"למלא את המחסנים שהתרוקנו".
מדוע ארצות הברית תומכת במדיניות הכיבוש הישראלית בשיטתיות כזאת? במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארה"ב נשמעה שוב ושוב הטענה, כי אובמה התיירא מפני השפעתו של הלובי הפרו-ישראלי על הצבעתם של היהודים. אך טענה זו, שבעיני תמיד נראתה מוגזמת, נמוגה כעת, לאחר הבחירות, כאשר אובמה כבר יושב על כס הנשיא.
מבלי להתעלם ממשקלן של שאלות פנים-אמריקאיות, הבסיס לשיתוף הפעולה הצבאי והמדיני המעמיק והולך בין ארה"ב לישראל אינו תחרות בין הדמוקרטים לרפובליקאים על הבוחר היהודי, וגם לא "הערכים המשותפים" הנעוצים בברית הישנה, אלא חשבון קר של חוגי ההון-שלטון בשתי המדינות.
הסיוע הצבאי האמריקאי העצום שמקבלת ישראל, שהגיע בשנים האחרונות לשלושה מיליארד שקלים בשנה; שיתוף הפעולה המתהדק בפיתוח טכנולוגיות צבאיות; קיומם של בסיסי צבא אמריקאיים בישראל והפיכת חיפה לנמל העיקרי של הצי השישי האמריקאי; שיתוף הפעולה המודיעיני; האימונים הצבאיים המשותפים - כל אלה מניבים פירות כלכליים ומדיניים לממסד הכלכלי והפוליטי בשני הצדדים.
ב-1981 חתמו ארה"ב וישראל על הסכם אסטרטגי וב-1982 העניק ממשל ארה"ב לישראל את המעמד הייחודי של בעלת ברית חשובה, שאינה נמנית עם חברות נאט"ו. מגובות בהסכמים אלה, ממשלות ישראל השונות הפכו את השטחים הכבושים וגם את שטח לבנון לשדה ניסויים פעיל של סוגי נשק אמריקאי וישראלי. אחר כך אפשר לשווק אותם ככאלה שעמדו במבחן ממשי של מלחמה או של מעקב ובקרה על חייהם של מיליונים. לא במקרה נציג של צבא ארה"ב עקב מקרוב אחר הביצועים של "כיפת ברזל", שבפיתוחה השקיעה ארה"ב כסף רב. כך יצאו נשכרות משיתוף הפעולה תעשיות הנשק, המעקב והפיקוח של שתי המדינות.
החשבון אינו כלכלי בלבד. בשום אזור בעולם, שבו ארה"ב פועלת לשמירת ההגמוניה הכלכלית והמדינית שלה, אין לה שותף כה אמין כמו ישראל, הדומה לה במעמדו, בנאמנותו וביכולותיו הטכניות. במדינות רבות ששליטיהן משתפים פעולה עם ארה"ב, יש התנגדות פנימית רבה לשותפות זו ולכן ארה"ב חייבת להיות ערוכה בכל עת למהפך פוליטי שעשוי לחול במדינה מהמדינות האלה, ולסכן את מעמדה באזור. כך קרה לאחרונה באביב הערבי, כאשר בלחץ ההמונים הוחלף השלטון בכמה מדינות ערביות, וכך קרה בעשורים האחרונים בכמה מדינות באמריקה הלטינית. כאשר מתרחש מהפך כזה, ארה"ב צריכה להשקיע מחדש מאמצים בטיפוח שיתוף הפעולה עם השליט החדש (דוגמת הנשיא מורסי במצרים).
הרווח המדיני של ישראל הרשמית ממעמדה כנושאת מטוסים נייחת וכשותף בכיר הוא הצלחתה של ארה"ב לאלף את מרבית המדינות הערביות באזור (בשוחד, באיומים או בכיבוש ישיר), וגם את מדינות אירופה, להשלים בפועל עם הכיבוש הישראלי, עם ההתנחלויות ועם חומת ההפרדה. ומכאן - עם החיסול הזוחל של זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות ולחירות. נכון, מדי פעם מתפרסמת תוכנית שלום כזאת או אחרת, אך הממשל של ארה"ב דואג שכל תוכנית כזאת תישאר אות מתה.
שיתוף הפעולה האמריקאי-ישראלי גובה מאזרחי ישראל מחיר כבד: מלחמות חוזרות ונשנות; גידול בהוצאות הצבאיות על חשבון ההוצאות האזרחיות; חיזוק ההון שבשלטון, הבניית הצעירים כחיילי כיבוש; כרסום גובר בחירויות הדמוקרטיות; אפליה וגזענות ממוסדות; ובקיצור - "הליכוד ביתנו" כמפלגת שלטון.
עתידה של ישראל טמון בהיבט חשוב של הריאליזם המדיני, שחד"ש מצטיינת בו עשרות שנים: ההבנה שהידידות עם ארה"ב אינה אלא חיבוק דב הרסני, המסכן את ביטחון ישראל ואת שלום אזרחיה, המרחיק את השלום, והעלול להניב כבר באביב הבא, כפי שהתחייב נתניהו, את ההרפתקה המלחמתית הנוראה מכל מה שהיה בעבר.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
