11:37
בשנת 1949, מיד אחרי פירוק הפלמ"ח וסיום שירותה כחובשת בחטיבת הנגב, הלכה אמא שלי ללמוד בבית ספר לאחיות בהדסה בירושלים. היא למדה שם שנתיים, נישאה לאבא שלי וכמו שהיא נוהגת להגיד, "מכיוון שהיה לי ידע עצום בגינקולוגיה ונכנסתי להריון לא מתוכנן".
אז היא עשתה הפסקה של שנה וחזרה לסיים את הלימודים בבית הספר לאחיות בבית חולים העמק בעפולה. אבא שלי בינתיים עצר את לימודיו בטכניון לזמן מה ויחד עם אחי הגדול, הם עברו לעפולה כי אמא שלי קיבלה שם משרת אחות. אמא שלי התקדמה יפה והפכה מהר למנהלת מחלקת הילדים בבית החולים. וככה התגלגלנו, מעפולה חזרה לחיפה, עיר הולדתה, ומשם לקריית שמונה ואחר כך לאפריקה וחזרה לחיפה ואחר כך לירושלים, בין השאר בשל עבודתה כאחות.
אמא שלי הפכה לאחות בריאות הציבור, ניהלה תחנות טיפת חלב, הפכה למפקחת ובגיל מאוחר יחסית, עשתה הסבה והפכה לאחות אפידמיולוגית, המטפלת במגיפות. השנים היו שנות השמונים וחולי האיידס הראשונים בישראל היו זקוקים לטיפול – גם טיפול רפואי בקהילה – וזה מה שהיא עשתה.
כיום אמא שלי בת 82, כבר 20 שנים היא בפנסיה. אבל אנחנו, שגדלנו בבתי חולים, בתחנות טיפת חלב ובמשרד הבריאות, אומרים עד היום שאמא שלנו אחות.
אמא שלי אחות, וזו המהות שלה והמשמעות של חייה. היא מקבלת כוח ותחושת משמעות מהיכולת שלה לטפל באנשים. עד היום היא משמשת כמוקד לידע ותמיכה בקהילה שבה היא חיה. היא היועצת הראשונה לגבי תרופות ושברים באגן ובעיות ראייה – כל מה שמטריד אנשים בגילה. היא גם היעד לשיחת הטלפון הראשונה כשלבנות שלי יש חום, למרות שגם אני כבר אמא לא מעט שנים ויודעת מה לעשות כשיש חום, כי הרי אמא שלי לימדה אותי.
היא גם היעד לטלפון הראשון שהנכדים שלה מרימים כשלילדים שלהם יש חום – לאמא שלי יש כבר שלושה נינים. וגם ההורים שלהם אומרים להם: קודם כל תדברו עם סבתא.
משכורתה של אמא שלי מעולם לא היתה גבוהה, אבל המקצוע שלה עשה אותה מאושרת.
אמא שלי אחות, ובזכות היותה עובדת מדינה וחברת הסתדרות, היא הצליחה לחסוך לפנסיה שמאפשרת את קיומה. אין זה דבר מובן מאליו במקצוע שלה, או בכל מקצוע אחר בו עובדות נשים ומטפלות בחולים, בגוססים ובנזקקים של כולנו.
אמא שלי היא הסמל של מאבק האחיות – היא מעולם לא דרשה שיפור תנאים לעצמה. השאיפה שלה תמיד היתה שיהיו כמה שיותר אנשים בריאים. אם תשאלו אותה מה הכי חשוב היא תגיד: עוד מיטות, ועוד תקנים, כדי שכל חולה תקבל את המגיע לה, את הטיפול הטוב ביותר. היא תדבר על עוד הכשרות מקצועיות ועל חדר מנוחה לאחיות ותנאי עבודה סבירים – גם כי מגיע להן, אבל בראש ובראשונה מפני שזכותם של החולים לקבל טיפול מידי צוות רענן שכוחו במותניו.
אמא שלי אחות, ובגלל נשים כמותה, שאוהבות את המקצוע הזה ורואות שליחות ביכולת להציל חיים, אנחנו לא רואים אותן. לא רואים את הקושי שלהן, ולא את המאבק שלהן להצלת החיים שלנו.
היום תתקיים פגישה בין נציגות האחיות למשרד האוצר. למול ההכרעה הנדרשת כרגע במאבק האחיות, עלינו לזכור מי הנשים המובילות את המאבק הזה ועל מה הן נאבקות. וגם אם הן שמות עצמן שניות בסדר העדיפות אחרי תנאים ראויים לחולים, חובתנו לדאוג להן. לרווחה שלהן ולבריאות שלהן.
גלית דשא, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל החברה בשותפות ארגוני נשים
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
