לפני כשנה וחצי, במהלך מחאת קיץ 2011, העניקה שלי יחימוביץ' ראיון למוסף "הארץ". הראיון עורר הדים רבים. מוזר, כי מבחינה מדינית לא היו בו גדולות ונצורות ביחס למנהיג מהשמאל. היא אמרה לגידי וייץ שהיא בעד חלוקת הארץ, כולל פשרה בירושלים, נגד זכות השיבה ובעד השארת גושי ההתנחלויות. עם זאת הזכירה שההתנחלויות החלו בימי מפלגת העבודה, הוסיפה שאי אפשר להכחיש את חשיבות חברון למורשת הלאומית, והסבירה שהשיח המדיני מציע גוונים רבים יותר מאשר שחור ולבן, מדכאים ומדוכאים.

מדוע אפוא מתעצמת ההתנפלות בקרב המצביעים המסורתיים של השמאל על עמדתה המדינית בקמפיין הנוכחי? הסיבה כנראה היא שהתרגלנו לצפות שהפוליטיקאים ידברו בסיסמאות מתריסות. עמדה מורכבת יותר נתפשת כעמימות מדינית. אך אין מדובר בהתחמקות מהשדה המדיני, אלא בחתירה לפוליטיקה רעננה. יחימוביץ' מבקשת לנער תוויות ישנות של שמאל וימין ואינה מוכנה לקבל כאקסיומה את החיבור האוטומטי בין שנאת בנימין נתניהו והאשמת המתנחלים לבין צידוד בחלוקת הארץ.

למעשה, עמדת יחימוביץ' יונקת מהכרה בניצחון של דרך השמאל במישור המדיני. הוויכוח על חלוקת הארץ הוכרע עם נאום בר אילן של נתניהו. מאביגדור ליברמן ועד עמרם מצנע ברור לכל, שלטווח הארוך על ישראל להיפרד מהפלסטינים. השאלה היא איך, מתי ומי יבצע זאת טוב יותר. אך דווקא על השאלות האלה איש מהמועמדים אינו נדרש לתשובה.

לנוכח ההתפתחויות ביחס לחלוקת הארץ, מי שמבקש לנופף ביתר עוצמה בדגל המדיני דורש בעצם להתמקד במובן מאליו. זאת ועוד, בכך הוא מסייע להחמצת הסיכוי לשלום. ידוע שכדי להשיג הסדר אי אפשר לבטל שום מרכיב בסכסוך. לא את הרשות הפלסטינית, וודאי שלא את המתנחלים. הדרך להסכם גם אינה עוברת בהצגת השלום כמתכון בלעדי לגאולה מדינית וכלכלית.

אדרבה, ברור שבשנים הראשונות לפחות לאחר הנסיגה יהיה על ישראל להשקיע בתקציב הביטחון אפילו יותר. השלום עם הרשות לא יעלים את החמאס, את החיזבאללה או את איראן. גם תהליך הפינוי ושיקום המתנחלים יהיה כרוך בהשקעה כלכלית עצומה בטווח הקצר. לכן נכון עשתה יחימוביץ' כשהציגה תוכנית שאינה מגובה רק בהבטחה שהיציאה מהשטחים תפתור את כל תחלואי המשק.

יחימוביץ' אינה צריכה לנופף בדגל המדיני גם כי אין בכך טעם אלקטורלי. אין טעם בהתהדרות בנוסחה, יש טעם במימושה. יחימוביץ' לא תוכל להגשים את שאיפתה - בבחירות הקרובות או הבאות - אם בכל מחדל תאשים את ישראל. אין זה מקרה, שהרוב בציבור תומך בשתי מדינות, ובמקביל מצביע לימין. המחאה הוכיחה כי יש כמיהה לקו חדש, לתובנות מקוריות. במסגרת זו כדאי להשאיר את החלוקות המסורתיות - שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים וכיוצא בכך - לפוליטיקה הישנה.

מבחינת מפלגת העבודה, השינוי מחייב פנייה לקהלים שהתנכרו לשמאל, ובהם הדתיים. היהדות איננה ימין או שמאל. אין סיבה שיחימוביץ' לא תנסה לחדש את הברית ההיסטורית המקורית בין מפא"י לדתיים.

האירוניה היא, שככל שיותר פוליטיקאים מתבצרים כיום במרכז, דווקא העבודה מסתמנת כמרכז אותנטי, זה שאריסטו, והרמב"ם בעקבותיו, דיברו עליו. כלומר, לא שאיפה למכנה הרחב והנמוך שאפשר לסכמו בדגל או בסיסמה, אלא פנייה לשביל הזהב, מינון הגיוני בין חזון לאפשרות לממשו.