15:49
היא מרתיחה את הדם. פשוט בלתי נסבל שהיא אינה מוכנה לדבר על "התהליך המדיני", לגלות לנו מה היא חושבת על ההתנחלויות, או מה יהוו קווי הנסיגה שלה. שלי יחימוביץ' ממש אינה יכולה להיות ראש הממשלה, כל עוד אינה אומרת בפה מלא "קח אותי, אבו מאזן". יחימוביץ' לא יכולה לעשות לנו את זה. אם אינה מוכנה להשתתף בפנטזיה שלנו, שתלך לכל הרוחות.
כי מה בעצם רוצה ממנה השמאל-מרכז-הלא קיצוני? לא הרבה. בסך הכל להרגיש טוב עם עצמו. אמנם כרגע אין סיכוי שתהליך השלום יקום לתחייה. הרי גם חלקים גדולים בשמאל-מרכז-הלא קיצוני רוצים לחנוק את מחמוד עבאס משום שגנב לעצמו את המדינה הפלסטינית. עם החמאס מובן שאין מה לדבר, האם לא שמענו מה אמר חאלד משעל, וזה אחרי שהסכמנו לתת לו הפסקת אש? טוב לשמאל בבצה הטובענית שבה ה"אין פרטנר" הוא גם חבל ההצלה שלו ולא רק של הימין.
חמישה עשורים אנחנו משחקים במשחק וירטואלי שכלליו ידועים. על פיהם, הקבוצה השמאלית מוכרחה תמיד לדרוש נסיגה מהשטחים תוך כדי ניהול משא ומתן, ואילו הקבוצה הימנית צריכה תמיד להסכים לנסיגה על בסיס משא ומתן. המנצח הוא מי שקבוצתו הצליחה לשכנע שהוא רודף שלום יותר מיריבו. הפלסטינים, מיותר לומר, אינם שותפים במשחק. הם מזמן הבינו שזהו רק משחק ישראלי, מין התגוששות סומו בין שני בני משפחה, שבו לא חשוב מה הפלסטינים יאמרו או יעשו. הם בסך הכל דמויות קופצות במשחק מחשב. יחוללו אינתיפאדה? הקבוצה הימנית תנצח; ירצו לנהל מו"מ? הניקוד יהיה לטובת הקבוצה השמאלית; ישיגו הכרה באו"ם? נקודה לכל קבוצה; לא יעשו כלום? כל קבוצה תאחז בגרון של רעותה.
אבל היופי שבמשחק היה הפנטזיה. השמאל בעצם קיומו היה משוכנע שהוא שוחר שלום יותר מהימין, שהוא לא רק יודע איך לפתור את "הבעיה הפלסטינית" אלא גם יכול לממש את פתרונו. השמאל הזה יזם ובנה התנחלויות, הקים מחסומים, עצר פלסטינים, תמך במבצעי "עופרות יצוקות" ו"עמודי עננים" הרבה לפני שהימין חלם להשתלט על השלטון. והנה, למרות כל אלה, הוא נשאר "שמאל", צח וטהור. הוא היה יכול לעמוד בחלון הראווה הישראלי הפונה לעולם ולהשמיע את המיית היונה: "לא כל הישראלים שוחרי מלחמה".
השמאל הזה, שהיה שותף בממשלות ימין, תמיד קרץ לחבריו והסביר להם שהוא "שם" רק כדי לבלום את פראות הימין. שהוא בסך הכל גיס חמישי. שתול, שכל תפקידו למנוע אסון. זה היה משחק הוגן בשפה מוכרת של סימנים וקריצות.
פתאום באה ה"גברת" יחימוביץ', כפי שהיא מתקראת עכשיו בפי מתעביה, ובועטת בכללי המשחק. היא מנתצת את חלון הראווה, מפרקת את הבובות הנאות, מפשיטה את השחקנים המדומים מבגדיהם המהודקים בסיכות השלום והורסת להם את האשליה, שהם ורק הם רודפי שלום. יחימוביץ' מבינה היטב את הקשר שבין שלום לבין משק פורח ושכר הוגן, היא רק אינה מכירה בקשר שבין בלוף מדיני לכלכלה נכונה. היא מתקשה להבין, איך תחפושת מוצלחת בחלון ראווה יכולה להפריח את שממת החנות שמאחוריו.
השמאל נותר פעור פה. "היא בוגדת", טוענים המתוסכלים; "היא רק רוצה לגנוב קולות מן הימין, ומיד אחר כך תשוב למגרש המוכר", גורסים החולמים; "שמרי לנו על הפנטזיה", אומרים שניהם. אבל יחימוביץ' אומרת דבר פשוט בתכלית: מי שרוצה שלום, יואיל לצאת לרחובות, להפגין, לשבות, לצעוק, או לפחות יאמר לסוקרים מה הוא באמת רוצה. מי שרוצה שלום ¬ שיכריח את ההנהגה לעשות שלום. בחירות אינן הדרך. הן רק מאריכות את חיי הפנטזיה, כאילו קיים שמאל טוב וימין רע. מעכשיו, יש רק קבוצה אחת המחפשת קפטן.
הוספת תגובה
- 0minus
- 5plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
