זה קרה לפני כשבועיים בהופעתם של הרולינג סטונס ב-"02 ארנה" המדהים על גדות התמזה. ברגע של הארה הבנתי את הקטע המיתולוגי ההוא עם מרסל פרוסט ועוגיות המדלן, שבאבחת ביס נפחו חיים חדשים בילדותו האבודה של הסופר הצרפתי. מיק ג'אגר פתח פה ענק עם שיני סוס ועם "Lady Jane", ואני הייתי שוב הנער עם האקוסטית. מכאן ואילך נשארו, כמו בחלום, בעיקר אנרגיה, תנועה ואפקט, אבל כמעט אפס פרטים. ככה זה כשבוחן המציאות חוזר לגיל 16. בדרך חזרה, ברכבת, ידעתי רק דבר אחד: שום דבר שראיתי או אראה על במה לא יהיה דומה ל"moves של ג'אגר": הפאוסט של הרוקנרול, שקנה לעצמו נעורי נצח עם " Sympathy for the Devil".

השקר הכי גדול הוא שג'אגר, או-טו-טו בן 70, רוקד היום כמו בן עשרים. גם בני עשרים לא יכולים לרקוד כמו ג'אגר, כי היום לא מייצרים יותר אנשים שזזים כך. סגרו את המפעל והחליפו את פס הייצור ב"גנגאם סטייל". המוב של ג'אגר מורכב מכוריאוגרפיה עילגת משהו, שכולה ואריאציות על אותה תנועה: שתי ידיים שלוחות קדימה ומכופפות מרפקים (כמו ר' הפוכה), הרגליים הדקיקות סוגרות ברכיים באיקס, ואז מגיעה תנועה סיבובית של האגן. כך במשך שעתיים וחצי, בלי התנשמות או סימן של מאמץ. אם תנסו בבית, זה ייגמר בבכי.

לראות את ה"סטונס" בכלל, ואת ג'אגר בפרט, זה לא חינוכי, מבלבל ולא ממש מסתדר עם עשרת הדיברות לבריאות נכונה, אריכות ימים ומעשים טובים. הנה לכם חבורת גברים הוללת, שצרכה יותר אלכוהול וסמים ממה שבני תמותה רגילים שותים מים. מי שהסניפו, הריחו, עישנו והזריקו כל כימיקל עלי אדמות, ובסוף העשור השביעי לחייהם רצים כמו השפנים של אנרג'ייזר; חוץ מהמתופף צ'רלי ווטס, אבל הוא גם בסיקסטיז היה יותר מנומנם, כאילו לקח את הכדור הלא נכון.

חוץ מהתמיהה הבריאותית-פיזיולוגית, בועטים ג'אגר וחבריו בכל ערכיה האינסטינקטיביים של הבורגנות הפוריטנית, אבל בו בזמן משמשים כגיבוריה: פורקי עול וחוק, וכמובן, גם נואפים סדרתיים, אך נערצים כמו קדושים בממלכה המאוחדת. ברזומה של ג'אגר לבד, יש שבעה ילדים מארבע נשים, קטע עם כמעט כל זמרת נחשבת בחצי השני של המאה העשרים, וגם רומן סוער עם דיוויד בואי שהפך מאגדה אורבנית לעובדה היסטורית בביוגרפיה החדשה: "מיק: חייו הפרועים והגאונות המטורפת של ג'אגר".

הקשישים שהתגלגלו על בימת ה"ארנה" עם גרדרובה צעקנית ושמחת חיים של ילדים בארגז חול, זוכים לאהבתם של בורגנים מעונבים המשלמים ממיטב כספם עבור התענוג, אבל אם ילדיהם היו חוזרים הביתה עם הנצנצים של ריצ'ארדס הם היו מנושלים מהירושה. שלא לדבר על תואר האבירות שקיבל סר ג'אגר מהנסיך צ'ארלס, שאולי היה רוצה, כמאמר השיר, "לזוז כמו ג'אגר", אבל ספק אם היה רוצה שידוך כזה במשפחה. אז לך תמצא עכשיו מוסר השכל.

ואיך נכון לחיות? כולם רוצים להזדקן באושר, עושר ובריאות, להיות נאהבים עד כלות, כמו ג'אגר ושות'. אבל נראה אתכם מפרגנים לילד כמו מיק בן התשחורת, שמסולק מבית הספר (אחרי שנכנס עם אופנוע לספרייה), "מעשן סמים", מתאפר "כמו בחורה" ורק רוצה להיות זמר. מה תגידו לשכנים?

עוד פרדוקס הוא שהמהפכנים "הזרוקים" האלה, אבירי תרבות הנגד של ילדי הפרחים, יודעים טוב מאוד לפרוט את הצלחתם לכסף, שלא לומר לחיות כמו "חזירים קפיטליסטים". המסע הנוכחי כולל ארבע הופעות (שתיים בלונדון ועוד שתיים החודש בניו ג'רזי), שיכניסו בשורת הרווח 25 מיליון דולר. הכרטיסים נחטפו תוך שניות, למרות המחירים שהציתו מדורות זעם ברשת.

בחוצפתו המחויכת סיפר מיק שבהופעה הקודמת, לפני שלושה ימים, חטפה הלהקה קנס של מאה אלף ליש"ט בגלל הפרעה לשכנים. "לא נורא", התגרה בקהל, "סך הכל מחיר של 10 מושבים". ההתעללות הגדולה באמת היתה לפני חודש בפאריס, כשהסטונס הפתיעו עם הופעת חימום במועדון זניח. מחיר כרטיס היה 15 יורו. מין הומור בריטי כזה, שבטח הצחיק רק את 700 בני המזל שנדחסו למועדון, ומאז לא חזרו מרוב אושר.

ההופעה הסתיימה עם שני המנונים שהפכו 150 דקות לחוויה דתית. הראשון היה " You Can't Always Get What You Want", אבל אני קיבלתי, הרבה יותר ממה שידעתי שאפשר לרצות. השיר האחרון היה Satisfaction, שג'אגר שר כבר לפני כמעט 50 שנה, ואיזה מזל שמאז ועד היום הוא עדיין לא מצא סיפוק. ואולי זה בעצם הסוד. בדרך החוצה אמרה לי מישהי, תראה איזה זקנים באו להופעה. מה זקנים, עניתי לה, הם בגיל של ג'אגר.