עשירים לא נוסעים באוטובוסים ולא שוכבים במסדרונות בית החולים, זה לא חדש. המדינה צריכה לדאוג לכולם, לעשירים ולעניים, גם זה לא חדש. היא לא עושה טובה לאף אחד. כולם, כל אחד לפי יכולתו, משלמים לה מסים כדי שתדאג להם. העשירים מסתדרים גם בלעדיה אבל העניים זה כבר משהו אחר, להם אין מכוניות ורופאים פרטיים. הם זקוקים למדינה ומבחינתה, זה כאב ראש אחד גדול. הם מצופפים את בתי החולים, הם ממלאים את האוטובוסים ובנוסף לכל, עוד מקטרים.

למדינה קצת נמאס מהקיטורים, אבל גם היא מודה שמערכת הבריאות חולה והתחבורה הציבורית דפוקה. בהשוואה לאירופה אנחנו באמת מפגרים בהשקעות בתשתית התחבורה הציבורית, דיווח TheMarker בשבוע שעבר. ההשקעה באירופה בתחבורה הציבורית גדולה פי כמה מההשקעה בישראל (10,000 יורו לאדם שם, לעומת 1,400 יורו אצלנו) וזה ממש לא נעים. איך נראה את הפרצוף שלנו באירופה עם מספרים כאלה? אנחנו אמנם אירופים (אירוויזיון! מכבי ת"א!) אבל אפילו שירות בסיסי כמו תחבורה ציבורית אנחנו לא יודעים לתת.

תסמכו על המדינה, היא לא תישאר אדישה. הדה מרקר מדווח שהיא תנקוט בצעדים נחרצים. קודם כל, היא תעלה את מחירי הנסיעה באוטובוסים, אחר כך תטיל מסים חדשים על מכוניות פרטיות ואחר כך עוד נראה. ככה אנחנו פותרים בעיות והאירופים יכולים רק לקנא. השיטה פשוטה: אם אי אפשר לספק שירות טוב, נהפוך אותו למיותר. זה לא שיש מעט מדי אחיות, אומרת השיטה, יש יותר מדי חולים. נעשה מבתי החולים שלנו מקום שאף אחד לא ירצה להתאשפז בו וככה לא יבלבלו לנו את המוח על צפיפות. אל תתפנקו, אומרת המדינה לעניים, תשכבו בבית, שהילדים יטפלו.

זה לא נגמר באוטובוסים ובבתי החולים. ניתן לכם כזאת ביורוקרטיה, אומרת המדינה, שייצא לכם החשק לקבל ביטוח לאומי וקצבת זקנה. תבזבזו כל כך הרבה זמן בדואר, שתחשבו פעמיים אם לשלוח מכתב רשום. קשה לכם למצוא חנייה בתל אביב? נו פרובלם, נבטל אותה לגמרי. אם לא תהיה חנייה גם לא תתלוננו על מחסור בחנייה. רוצים לראות הצגה? לאכול במסעדה? שבו בבית, תעשו סודוקו, תאכלו סנדוויץ'. אין אוטובוסים? תלכו ברגל, תרכבו על אופניים, קחו חמור. בטוח שחמור יותר אקולוגי מאוטובוס.

איך זה שנוסעי האוטובוסים ושוכבי המסדרונות יושבים בשקט ונותנים למדינה להתעלל בהם? התשובה ידועה: עייפות, פרנסה, השלמה. העניים כל כך חסרי תקווה, שהם לא שמים לב לכך שמתחת לאף שלהם נפתח עכשיו מכרז על 120 מקומות עבודה בשכר של 40 אלף שקל לחודש. עבודה קלה, פנסיה שמנה ותנאים מצוינים. הכישורים הדרושים? כמעט כלום. לא השכלה ולא ניסיון, רק כושר תחמון, לשון ארוכה ועור עבה. לעניים אין כושר תחמון, עור עבה ולשון ארוכה, אבל הם מאמינים שבלעדיהם אי אפשר להסתדר בחיים. לנו אין, אבל לביבי, לליברמן ולחברים שלהם יש, אומרים העניים. שייקחו הם את ה-40 אלף, אולי יזרקו לנו איזו עצם.

40 אלף זה קצת מנקר עיניים, לא? מי שרוצה אותם צריך לשחק אותה כאילו הוא עושה לך טובה גדולה. לפני עשרה חודשים הח"כים הוסיפו לעצמם למשכורת עוד 2,300 שקל. הם שמחו? הם רקדו? איפה! הם לבשו פנים אפורות וח"כ אורי אורבך אפילו אמר בעצב ש"צריך לעבור את הרגע הלא נעים הזה". לא נעים? תוסיף לי עוד אלף שקל למשכורת ואני אראה לך מה זה נעים.

זה לא קצת קטנוני לתאר ככה את חברי הכנסת? שאל אותי חבר, זה לא מוגזם? ומה עם השקפת העולם? ואיפה האידיאולוגיה? אמרתי לו שתמורת 40 אלף לחודש גם אני מוכן להגיד שלא אשב בממשלה ואחרי יומיים להצטרף למי שכן הולך לעשות את זה.

ואתה לא פוחד שיצחקו עליך? הוא שאל. שיצחקו, מה אכפת לי? שיצחקו עד מחר, מי שצוחק לא מרוויח 40 אלף. מי שצוחק ייסע עד סוף החיים שלו באוטובוס וישכב במסדרון.

החבר המשיך ושאל אם יש כאלה שרצים לכנסת רק בגלל ה-40 אלף, הרי כולם יודעים שממשכורת של עיתונאי אי אפשר לחיות. רגע אחד שתקתי במבוכה, נדהם מהילדותיות שלו. כן, ברור שכן, עניתי, וראיתי שהנאיביות ממש נשפכת לו מהאוזניים. טוב, הוא התעקש, אם כולם יודעים שהכל סתם דיבורים והעיקר זה ה-40 אלף, אז למה כולם משתתפים בהצגה הזאת? אנחנו חלק ממנה, עניתי, אנחנו סטטיסטים ב-23 שקל לשעה, והדבר האחרון שבא לנו לעשות זה לשחק את הילד שצועק שהמלך הוא עירום.