כמו רבות אחרות, שמחתי לראות שמפלגת העבודה העמידה במרכז הקמפיין שלה תוכנית מפורטת המתיימרת להפוך את הכלכלה שלנו להוגנת. אולם שמחה זו הייתה מוקדמת, והתפוגגה במהרה ככל שהתקדמתי בקריאת התוכנית. עיון בתוכנית מראה שעל אף שהיא מתיימרת להביא לשינוי מהותי באופייה של הכלכלה בישראל אין בה כדי להביא להגדלה משמעותית בתקציב המדינה. זאת ועוד, מרבית הכלים המוצעים בה אינם חורגים מגבולות הקונצנזוס הניאו-ליברלי, המטיל על המדינה את יצירת התנאים, שיאפשרו למנגנוני השוק לפעול בצורה מיטבית.

אימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי ניכר יותר מכל בסעיף התקציבי: "רגולציה ללא עלות תקציבית", החוזר על עצמו עשרות פעמים בתוכנית. סממן ניאו-ליברלי נוסף הוא אימוץ מה שניתן לכנותו "חשבונאות אנרון": יצירת בלונים חוץ תקציביים אליהם מוחרגות הוצאות בהיקפי ענק. כך למשל, התוכנית מתעתדת לפתור את "בעיית הדיור" כפעילות חוץ תקציבית. חוסר ההתייחסות לתקציב הביטחון, מציב את הוצאות הצבא כפעילות חוץ תקציבית, ועל ידי כך מאשרר את ההבחנה המלאכותית בין חברה וכלכלה לבין "הביטחון”.

 דוגמאות נוספות לאימוץ ההיגיון הניאו-ליברלי ניתן למצוא בתפיסת אופי המעורבות של הממשלה בניהול כספי הציבור לפיו היא נתפסת כרגולטור שנועד להבטיח את תפקודו המשוכלל של "שוק ההון", כמו גם ב"שוק העבודה": התוכנית רואה במדינה כמי שתפקידה להתאים את אזרחיה לדרישותיו המשתנות של השוק, לצד "הסרת חסמים בירוקרטים" המקשים על אזרחיותיה להוציא את מחייתן בשוק. אמונה העיוור של התוכנית במנגנון המחירים ניכרת יותר מכל בדרך בה היא בוחרת "לייעל" את שירות המדינה על ידי אימוץ מנגנוני תמרוץ עובדים.

אולם הבלוף נחשף במלואו כאשר בוחנים את המספרים המוצגים בתכנית: במקום 140 מיליארד שקלים, התוכנית תוסיף כ-10 מיליארד שקלים לכל היותר להוצאות חדשות.

כפי שהראתה מירב ארלוזורוב, הטענה שניתן יהיה להגביר את גביית המיסים מן ההון באמצעים מנהליים (העמקת הגבייה ומניעת תכנוני מס) בשיעור של 35 מיליארד שקלים, ולגבות רטרוקאטיבית 15 מיליארד נוספים מתאגידי ענק בין לאומים - עושה צחוק מהעבודה. בניגוד לטענתה של ארלוזורוב, אפשר לגבות את הכסף. אולם לשם כך יש להיות מוכנים לצאת למערכה כנגד ההון ובעליו, ולהקצות לעניין משאבים ניכרים. אין לכוונה זו שום עדות בתכנית, שאינה מתקצבת את גיוס אלפי העובדים הנדרשים למשימה. אם למישהו היה ספק באשר לכוונת מפלגת העבודה להילחם בהון מוטב לו שיקרא את הראיון עם ח"כ פרופ' אבישי ברוורמן, בו הוא מאשש את טענות ארלוזורוב בדבר חוסר הכוונה לגבות את המיליארדים החסרים ומצהיר ש"ברור שמדינות קטנות לא יכולות להתמקח עם חברות גדולות. יש כאלה שאומרים זה לא הוגן אבל אלה החיים, החזקים יותר הם החזקים יותר".

בנוסף, התוכנית מניחה שגירעון 2013, העומד על סה"כ של כ-14 מיליארד שקלים, הוא הוצאה חד פעמית. אבל הגירעון בתקציב המדינה אותו תירש הממשלה הבאה הוא גירעון שוטף, וככזה יש להכניס אותו לבסיס התקציב. מה שאומר שההוצאה החמש-שנתית על כיסוי הגרעון עומדת על 70 מיליארד שקלים.

אם אין די בכך, התוכנית מתבססת על תחזיות צמיחה כלכלית המוטות כלפי מעלה, ומניחה שצמיחה זו תביא לגידול נוסף של 15 מיליארד שקלים במקורות התקציביים שיופנו ליישום התכנית. תיקון תחזיות הצמיחה כלפי מטה יקטין את המקורות ב- 5 מיליארד שקלים לפחות.

לכל אלה יש להוסיף, בהערכה שמרנית שבשמרניות, עוד כ-10 מיליארד שקלים, אובדן הכנסות והוצאות המסתתרות בתכניות הדיור, בחוסר היכולת לבצע קיצוץ של 17 מיליארד שקלים בתקציב התחבורה, ובעלויות חיזוק הרגולציה באלפי עובדים, הוצאות המשרד ורכישת הציוד הנלווה (הוצאה שאינה מופיעה בתכנית).

לאחר שקלול הנתונים יוצא שהתוכנית מצביעה על גיוס מקורות חדשים בשיעור של כ-80 מיליארד שקלים (במקום 140), מתוכם 70 מיליארד שקלים מיועדים לכיסוי הגרעון העומד בבסיס התקציב. 10 המיליארדים החופשיים עומדים אל מול הוצאות בשיעור של כ-130 מיליארד שקלים. וגם זה תחת ההנחה האופטימית שלא יפרצו מלחמות ו/או משברים פיננסים בין השנים 2013-2017.

המסקנה העולה מניתוח הנתונים היא ש"התוכנית לכלכלה הוגנת" היא בלוף.
תעלול בחירות המשתלב במסע הקואופטציה וההשתקה של המחאה על ידי מפלגת העבודה. יתרה מכך, הצגת התכנית משתלבת היטב במצג השווא של נתניהו ש"הכל בסדר", על ידי הצגת הטענה שדי בשלשול הפתק הנכון בקלפי על מנת להפוך את הכלכלה והחברה בישראל להוגנות כבמטה קסם.

מופרכות הנתונים העומדים בבסיס התוכנית מלמדת שוב שמה שהתחיל ברחובות לא יגמר רק בקלפי. התיקון הנדרש בכלכלה ובחברה שלנו אינו תיקון קוסמטי, כפי שמתיימרת התכנית להציג. נדרש שינוי סדרי בראשית, ותהיה זו נאיביות להאמין שאלה יבואו על תיקונם מבלי שנשוב ונצא לרחובות.

ד"ר דותן לשם שימש כמנהל אקדמי של ועדת המומחים בקיץ 2011 בראשות אביה ספיבק ויוסי יונה.