10:32
השערוריונת התורנית טרם שככה: מצלמות פלסטיניות תיעדו את חיילי צה"ל כשהם נמלטים על נפשם, בחברון ובקדום. כל הלכי הרוח הישראליים האופייניים ליוו את הפרשה: ה"בושה" שהסבו החיילים, ה"הישג" של הפלסטינים, "אובדן כושר ההרתעה" של צה"ל, ה"פחד" של כל חייל מחקירות מצ"ח, ו"הנזק" שייגרם מהפרשה. כל המצ'ואיזם הישראלי, הפגוע והנכלם, כבקליפת אגוז. נכון, לא נעים לראות חיילים מסתתרים באטליז חברוני, בין פרות תלויות על אנקולים, לוקיישן ששום תסריטאי לא היה יכול לחשוב על מוצלח ממנו.
אבל הרבה יותר לא נעים היה צריך להיות לישראלים, אילו שוב נהרגו בשמם כמה ילדים מיידי אבנים. חברה בריאה היתה צריכה להתגאות דווקא בחיילים שלא ירו ולא הרגו, לשם שינוי. איש כמעט לא אמר זאת. לרגע היה נדמה, שהישראלים כבר ראו בעיני רוחם את כל הערבים מגרשים אותנו לים, כמו את החיילים בקדום.
באולפנים ישבו קולונלים בדימוס, ותיקי הכיבוש, והעלו זיכרונות נעימים: איך בזמנם זה לא היה קורה. אולי יד המקרה, ואולי צה"ל באמת עובר שינוי - אחרי "עמוד ענן", שגם בו ניכר מאמץ למנוע הרג סיטוני, אולי אכן מדובר במדיניות חדשה, מדיניות ה"הכלה". אם כך הדבר, מדובר בסימן מעודד להתבגרות של הצבא ולתבונתו, מרשים הרבה יותר מצימאון הדם של כמה פוליטיקאים, ששוב ניסו ללבות את היצרים. אחד מהם, גיבור המלחמות אביגדור ליברמן, כבר סנט: "החיילים ברחו כי הם פוחדים מחקירות".
הפרשה הזאת רצופה אינספור עיוותים של המציאות. איש לא שאל מה החיילים עשו שם, למה פלשו לחברון הפלסטינית, ומה הם מחפשים בקדום. "הפרות סדר", כמובן. הסדר הוא הכיבוש, והפרתו היא ההתנגדות. ככה לימדו אותנו. אבל אולי אפשר גם לומר לעצמנו פעם אחת את האמת: הכיבוש הוא אבי הפרות הסדר. חיילים הפולשים לעיר שממנה נסוגה ישראל רשמית, או לכפר פלסטיני נידח, הם מפירי הסדר.
גם סיפור הפחד מפני חקירות מצ"ח הוא לא יותר מאשר בדיחה תפלה. כל חייל יודע, שאין כמעט סיכוי שיאונה לו רע אם יירה במיידה אבנים ויהרוג אותו. לפני שנה הרגו כך את מוסטפה תמימי בנבי סאלח - ועד היום לא הסתיימה החקירה המאומצת.
אמנם מאז אפריל 2011 צה"ל חוקר כל מקרה הרג בגדה, אבל עד אז פנה ארגון "בצלם" בדרישה לחקור 304 מקרי הרג, וצה"ל פתח בחקירת רק 73 מהם. רק תשעה מקרים הביאו לכתבי אישום. לא באמת משהו שצריך להפחיד את החיילים, למרות כל המסע הגרוטסקי של "פרקליט לכל חייל". כמותו גם הבדותה, שהחיילים היו בסכנת חיים: מסתבר שלא ממש.
בחברון ובקדום הם לא ירו, ובכל זאת איש מהם לא נפגע, זולת פציעות קלות. לא קשה לנחש מה היה קורה אילו ירו והרגו, במציאות הנפיצה של הגדה. ליברמן היה מרוצה, הקולונלים היו מריעים, והגדה היתה בוערת.
מפתיע לטובה להיווכח שצה"ל לא הוקיע את החיילים. אולי מבינים בצמרתו, שלפעמים הבריחה היא תבונה, האיפוק הוא כוח, וה"תבוסה" היא ניצחון. האם מדיניות היד הקלה על ההדק הוכיחה את עצמה אי פעם? האומנם היא הרתיעה, או שמא רק ליבתה עוד אלימות?
תמונות חברון וקדום הן התמונות שצה"ל צריך להתגאות בהן. עליו לומר זאת לחייליו. האם איננו מעדיפים חיילים שאינם הורגים ילדים, האם איננו גאים יותר בצבא שנמנע מלעשות כן? נראה שלא.
בין כל המלים המכובסות שצה"ל החדיר לחיינו, על מנת להנעימם, יש ביטוי אחד שהעלה תרומה חיובית: "לשפר לאחור". זה מה שעשו החיילים, וטוב שכך.
הוספת תגובה
- 3minus
- 1plus
- 0minus
- 1plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
