טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנובה ואנחנו

תגובות

ביום חמישי שעבר בקעו מבתים רבים בישראל צעקות. נטולות מלים. במקלטי הטלוויזיה נראה עגל רובץ, ועובד מכה אותו בשוקר חשמלי. רגליו של העגל היו שבורות והוא לא היה מסוגל לעמוד, אבל כאב המכות בפנים, באשכים, גבר והעגל ניסה לעמוד אך נפל. כשהשוקר היכה בפניו נשמעה צעקה חזקה נוקבת כל כך, ואז הגיע המנהל וחישמל את העגל בפי הטבעת. לבסוף קשרו את רגלו למלגזה וגררו אותו. העובד המשיך להכותו. געיות הכאב נהפכו ליבבות שקטות. החלק האחורי של גופו התעוות שוב ושוב ממכות החשמל. מישהו אמר "תשמע, יצאה לו כל הרגל מהמקום".

המראות הללו, ששודרו על ידי רפי גינת ב"כלבוטק" בערוץ השני, צולמו בבית המטבחיים הגדול במדינה, של מפעל "אדום אדום" של תנובה, שבו נשחטים כ-40% מהעגלים בישראל. העיתונאי ופעיל עמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים רונן בר עבד במשחטה כחודש, וצילם בסתר את המתרחש בה.

בעקבות השידור הגישו אנונימוס ותנו לחיות לחיות תלונה, שהובילה לחקירה של היחידה להגנת הסביבה במשטרה נגד תנובה, בחשד לעבירות על חוק צער בעלי חיים. מנהל בית המטבחיים פוטר והווטרינרים הוזמנו לשימוע. דוברת אנונימוס הילה קרן מסרה, כי סגן שר החקלאות האוסטרלי הורה על חקירה, וקמה דרישה להשעות את המשלוחים החיים לישראל. שלשום עתרו אנונימוס ותנו לחיות לחיות לבג"ץ בדרישה לסגור את בית המטבחיים.

עוד כתבות בנושא

האם יש צביעות בסערה הציבורית שקמה נגד תנובה בעקבות התחקיר? הרי ברור, שאי אפשר לחפש "הומניות" במקום שבו לפעיות של טלה שמבקש את אמו אין שום משמעות, שרק למוות יש בו משמעות?

אבל תנובה צריכה לתת את הדין, משום שבחברה הגדולה והממותגת הזאת עינו בשיטתיות בעלי חיים שלא יכלו ללכת אל מותם כי רגליהם נשברו, משום שעובדים החדירו אצבע לארובת עינו של עגל, משום שעגלים וטלאים נראו מנסים להרים את ראשם אחרי שנשחטו, ומשום שריבוי המקרים ופומביותם, כפי שכתב עו"ד יוסי וולפסון בשם אנונימוס ותנו לחיות לחיות, "מלמדים שמדובר בנורמה, שהעובדים ידעו שתואמת את ציפיות ההנהלה מהם".

אדם שיפתח רחמים לבעלי חיים במקום כזה ייצא מדעתו כנראה, לכן ההנהלה היא שהיתה צריכה לדאוג להסדרת העינויים באופן שלא יחרגו מאלה המותרים בחוק. אבל לעינויים החוקיים תנובה כבר לא אחראית. מי ששולח את העובדים לחדרי ההרג הוא מי ששולח לשם את בעלי החיים - אלה הם הצרכנים.

כל עוד האנושות בוחרת להמשיך לממן את הטבח, כל מה שיכולים ארגוני בעלי החיים לעשות הוא להיאבק ליישום תקנות צער בעלי חיים, כדי להקטין בינתיים את הסבל ככל האפשר, ואגב כך להזכיר למי ששכח, שבדידות, אימה ומוות הם התשתית החוקית של מה שקורה במקומות הללו; שהעגל, שסיים שם את חייו, התחיל אותם כך: "אמא שרק המליטה צאצא.. היא לא יכולה להגיע אליו. הוא מנסה להגיע אליה וכושל... התינוק הזה יועבר מיד לכלוב צר ויבכה. לא תהיה שם יד מלטפת, לא חום גוף, רק הוא וההפרשות שלו... עלובה שכמותי, עומדת כל כך קרוב לתינוק של מישהי... קרוב יותר מהאם. כמה מבוכה ובושה חשתי... בתסכולה הרב האמא ליקקה לי את הידיים כאילו כל הגוף שלה דרוך רק למימוש האימהות. עטיניה מטפטפים חלב כמו שקורה לאמהות למראה תינוקן. היא עדיין מדממת אך דבר לא מטריד אותה למעט התינוק שלה, שמנסה אך נכשל שוב ושוב" (טל גלבוע, פעילה למען בעלי חיים, שצילמה סרטון על עגל המופרד מאמו בתעשיית החלב).

לרגע, בבית המטבחיים של תנובה, היתה יד מלטפת. לרגע ידע טלה אחד מגע חם ואוהב. בזכות בחור צעיר, שהיה מוכן להיכנס אל התופת, אף שהיה היחיד שם שלבו יצא אל הקורבנות. "הטלה דידה וצלע ואז נפל והחל לפעות. ראיתי את הפחד בעיניים שלו... אחרי שסיימתי לגרור אותו עצרתי וליטפתי אותו. הוא ליקק לי את היד. מה שהיה מוזר זה שלמרות שהתנהגתי אליו באופן נוראי הוא סלח לי" (התחקירן רונן בר ב"מעריב" שלשום). בתמונה מהתחקיר נראה "טלה מתרפק על ליטוף שמעניק לו החוקר הסמוי רגעים לפני שחיטתו". אדם שיכול להיכנס אל המקום הזה, כדי לפתוח לאנשים חלון אל מה שקורה שם, כאשר כל מה שהוא רוצה זה להוציא אותם משם, והוא מלטף אותם לפני מותם - אין גבורה גדולה מזו, והיא רק מדגישה את הכיעור והאטימות שמאפשרים את זה.

כל עוד אנשים לא יוותרו על בשר וחלב, ימשיכו לבוא המשאיות ולקחת אותם. לפעמים רואים אותם בדרכים, מציצים, מחפשים אוויר. אנחנו יודעים שזו דרכם האחרונה. עגלים וטלאים תינוקות שמבקשים את אמם - "יצורים עדינים וחברותיים שגם בלב האימה מפגינים צמא למגע וליטוף" - ימשיכו לחכות בתורים אל המוות ולהביט בחלל במבט אבוד, ואיש לא ילטף אותם.

גם כשימולאו תקנות צער בעלי חיים, הם ימשיכו ללכת במבוכים שמובילים לחדר ללא מוצא, ומי שראה את האימה בעיניהם בתמונות משם לא ישכח אותה. בכל משחטה עומדים תורים של בעלי חיים שאנו נוהגים לקרוא להם בבוז בהמות, והם בעלי תודעה ורגשות, עדינים ותמימים - ומחכים למוות בצד אחד, כשמהצד השני הולך וזורם דמם.

וכשמסתכלים בזה מקרוב נחרדים מעירומה של הברבריות שעליה נשענת כל התרבות הנאורה והמתקדמת. דבר טבעי ותמים אחד לא נותר שם בתוך המיכון הזה של הברבריות, למעט התרפקות של הטלה על ידו של רונן רגע לפני שחיטתו. את כל השאר הרסנו. את זה לא יכולנו ולא נוכל להרוס לעולם.

אדם צריך לדעת שהוא שבוחר בטירוף הברברי הזה. שלא ייאחז בנימוקים פסוודו-פילוסופיים. שלפחות יודה שהוא בוחר. הוא ולא העובדים של בית המטבחיים, שצריכים לעשות את מלאכת המוות שאותה הוא דורש ומממן.

אי אפשר לדרוש, למשל, מאנשים עניים לחשוב על המחיר המוסרי של הבשר והחלב, כל עוד הם נאבקים על קיום. אבל מה עם אותם אנשים שיש להם גישה למידע, יומרה למוסר? מובילי דעת קהל? העגלות העמוסות בסופרים, ותוכניות השפים המגניבים לא מרמזים על בדל אכפתיות. שום ניסיון, ולו להפחית. אינספור מעדנים אפשר להכין מאוכל צמחי, אבל בא להם חלב-אם. ואם צריך להכניס אותה להריון בכוח ולקחת ממנה את תינוקה - לא נורא. היא שייכת למין אחר. וזאת אף שברור, שמזון מהצומח אינו רק המוסרי ביותר, משום שהוא מחייב את ההרג המינימלי ביותר - הוא גם יפחית את הנזק הסביבתי של תעשיית המוות ויסייע למשבר הרעב.

"כמה עולה כוס קפה? בסרטון רואים גיהנום. כיצד הוא נראה? עגל שזה עתה נולד מנסה בכל כוחו להגיע לאמו שמצדה מנסה בכל כוחה להגיע אליו וללקק אותו. שניהם נכשלים במשימה כי הם הופרדו. המאמץ להצליח שובר את הלב בטמטומו. האם כלואה, אין לה סיכוי. העגל מנסה בכל זאת. שוב ושוב ושוב. האם יש למישהו ספק שהפרה חווה עכשיו סבל בל יתואר? זה המחיר של כוס הקפה שלנו. לא 12 שקל בארומה, אלא מניעה מתינוק בן יומו לינוק מפטמת אמו. זה המחיר. תדעו אותו" (המשורר רון דהן על הסרט של טל גלבוע).



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות