המשברים הכלכליים והפוליטיים של השנים האחרונות, כולל המיתון הגלובלי הגדול, האביב הערבי והזעזועים בגוש היורו, יצרו ציפיות לעלייתן של תנועות פוליטיות חדשות עם מסרים אידיאולוגיים מקוריים. מתוכן, כך קיוו רבים, יצמחו הנהגות בעלות תנופה רעיונית, שיחוללו מהפכה דרמטית בתפישה ובדרך שבהן מנוהלת המדינה הפוסט-מודרנית.

אלא שהר הציפיות הוליד עכברים אידיאולוגיים ופוליטיים. רעיונות ישנים של אינטלקטואלים שעבר זמנם כמו ג'ון מיינארד קיינס ופרידריך הייק, שלא לדבר על דינוזאורים מסוגם של קארל מרקס ואיין ראנד, משוחזרים היום על ידי תנועות השמאל והימין. ואולם, אלה אינם מצליחים לזכות בתמיכתם של בני המעמד הבינוני, הנתונים תחת לחץ כלכלי עצום אך חשים שלמוחים למיניהם אין פתרונות לבעיות המציקות להם.

התוצאה היא שמנהיגים נטולי חזון כמו ברק אובמה, פרנסואה הולנד, אנגלה מרקל ומריו מונטי, שלא לדבר על ראשי המפלגות הגדולות בישראל, ממשיכים לשלוט במערכת הפוליטית ולהגן על הסטטוס קוו, תוך ביצוע שינויים מזעריים במדיניות הקיימת - בעזרתם של טכנוקרטים וראשי מוסדות פיננסיים.

ואכן, מאז שפרץ המשבר הפיננסי העולמי, ב-2007, לא נערכו רפורמות רציניות במערכת הבנקאית האמריקאית, גוש היורו עדיין חי וקיים למרות התחזיות על התמוטטותו הקרובה; וההתפתחויות הפוליטיות שמתחוללות בחלקים אחרים של העולם משקפות מאמצים לשמר משטרים קיימים (המפלגה הקומוניסטית בסין), או אפילו להחזיר את הגלגל לאחור (לשורשים האיסלאמיסטיים והשבטיים במזרח התיכון).

אכן, הכוח הפוליטי והאידיאולוגי הנמרץ ביותר ב-2012, ולא רק במזרח התיכון אלא גם באירופה, היה הכוח השבטי - הלאומי והאתני. התחזקותן של התנועות הבדלניות השואפות לעצמאות לאומית בסקוטלנד, בקטלוניה, בבלגיה, בבווריה, בלומברדיה, שלא לדבר על המתח השורר בין הצפון הנורדי לדרום הים-תיכוני עמדו במרכז ההתפתחויות הפוליטיות באירופה והגבירו את הלחץ למען ביזור מדיני, עד כדי אולי אפילו התמוטטות הפרויקט האירופי.

אבל אין חשש שזה יקרה בשנת 2013. אפשר לסמוך על האליטות הלאומיות והגלובליות שימשיכו לייצב את הסטטוס קוו הפוליטי והכלכלי. גרמניה תחזק את מעמדה ההגמוני באיחוד האירופי (מעין רייך רביעי - ששליטתו העיקרית באה לידי ביטוי באופן כלכלי והוא פציפיסטי באוריינטציה שלו), ותמשיך להעניק לצרפת תפקיד משנה בתוכו, כאשר המטרה היא לחזק את האינטגרציה הפוליטית של אירופה. הלחצים להביא לידי ביטוי מדיני שאיפות לעצמאות לאומית בסקוטלנד ובקטלוניה ייבלמו, לאחר שמרקל והטכנוקרטים האירופים יסרבו להתחייב לאפשר לפורשים הפוטנציאליים להצטרף לאיחוד האירופי כמדינות עצמאיות. ולמרות החשש להתפרקותן של סוריה, עיראק ולבנון - לחץ מצד טורקיה, איראן ומדינות המפרץ ימנע תהליכים צנטריפוגליים כאלה.

למעשה, ההתפתחות הדרמטית ביותר ב-2013 תהווה מהרבה בחינות מעין אנטי קליימקס: המהפכה נגד מדינת הרווחה, שהחלה תחת מנהיגותם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר והתפשטה לרוב המדינות התעשייתיות המפותחות בשנים האחרונות - תגיעה לקצה. לאחר שהרפובליקאים בארצות הברית כשלו בניסיונם לפגוע ביכולתם של הממשלה הפדרלית והבנק המרכזי לנקוט מדיניות פיסקלית ומוניטרית אקטיוויסטית, ולאחר שגרמניה ונושאי הכלים שלה במוסדות האיחוד האירופי הסכימו למתן את צעדי הצנע הדראקוניים שדרשו - המאמץ הפוליטי יתמקד בניסיון לנסח חוזה חברתי חדש שיהיה מבוסס על הסכמה בין הממשלות והשווקים, בין הפוליטיקאים והבנקאים, על חלוקת העוגה הפיסקלית.

מי שימלאו תפקיד חשוב במהלכים הללו, במיוחד לנוכח אי יכולתם של הפוליטיקאים לקבל ולבצע החלטות נחוצות, יהיו הטכנוקרטים והבנקים המרכזיים. פוליטיקאים יותר מצליחים כמו אובמה ומרקל יונעו פחות על ידי חזון אידיאולוגי מקיף ויותר על ידי תפישה פרגמטית, כישרון ניהולי ויכולת לבצע שינויים הדרגתיים תוך התחשבות בלחצים פרלמנטריים וביורוקרטיים.

זהו דפוס הפעילות שאיפיין את מהלכיו המדיניים והכלכליים של אובמה בתקופת הכהונה הראשונה שלו, ובמיוחד בכל מה שקשור למדיניות החוץ האמריקאית - דפוס של ביצועיסט ולא של אידיאולוג: זה מה שאיפיין את מהלכיו המדיניים בלוב ובסוריה, וזאת הסיבה לכך שדחה את ההצעות למעורבות אמריקאית צבאית במלחמות האזרחים בהן; שהעדיף לחץ דיפלומטי וכלכלי על טהראן על פני שימוש בכוח צבאי נגדה; לחוסר נכונותו לקפוץ אל תוך הביצה הישראלית-פלסטינית; לשיפור המשמעותי ביחסים עם רוסיה וסין, ולהעתקת המוקד הגיאו-אסטרטגי של ארה"ב מהמזרח התיכון למזרח אסיה.

זה יהיה גם אופיה של המדיניות האמריקאית בשנה הבאה, אם כי התקפה ישראלית על איראן או התלקחות צבאית בין סין ליפן יכולות לשנות את המשחק ולהכריח את אובמה להקדיש יותר משאבים לפתרון הסכסוכים הללו. אך כל מי שמצפה שוושינגטון תאמץ אסטרטגיה גלובלית מקיפה וברורה בשנה הבאה כנראה יתאכזב. הדשדוש במקום והנטייה לפתור אד-הוק את הבעיות שיעלו על הפרק באמצעות שינויים לא מהותיים ימשיכו לאפיין את המדיניות של אובמה ושל מנהיגים פוליטיים אחרים ב-2013.

וושינגטון