שכחו מה זה להיות חילונים

על פי הסקרים, 43 אחוזים ממצביעי הבית היהודי-האיחוד הלאומי אינם דתיים. כמעט מחצית מתומכי המפלגה, שאפשר היה לצפות שתעורר בעתה אינסטינקטיבית בקרב חילונים. מפלגה שעמדותיה מצויות בקצה הסקאלה הימנית-משיחית, שמפלרטטת עם סירוב פקודה בצה"ל בשם עליונות צו אלוהים, שקוראת לסיפוח הגדה ולהחלפת הבסיס הציוני-החילוני של המדינה ב"תוכן יהודי". הנתונים האלה הם עדות מדאיגה נוספת להתרופפות הרעיון החילוני בחברה הישראלית ולרגרסיה הקלריקלית במדינה.

"יש מקום לכולם", מפתה במתק שפתיים סיסמת הבחירות של נפתלי בנט. אבוי לאותו "כולם". הוא לא חל על חילונים, ערבים ושמאלנים, שלהם מבשר בנט בצ'פחה של אח על הכתף, שיטפל בבג"ץ, אשר "שופך סוכר למנוע", כלומר מפריע להשתיק את מי שחושב אחרת ממנו. בנט משתמש כאן בפיקחות באתוס הכלליות, אשר בוטא באופן מסורתי על ידי השמאל ותנועת העבודה, שחתרו לייצג את האינטרס הכלל-ישראלי על חשבון אינטרסים צרים ומגמות סקטוריאליות. אלא שהשמאל הציע לכונן בית ישראלי משותף על בסיס הטוב האוניוורסלי-הממלכתי, ובכך להחליש את הלאומנות מחד ואת האחוזות הפרטיות של הסקטורים מאידך. בנט עושה את הדבר ההפוך. הוא מזמין את כולם לחסות בבית היהודי, כלומר להצטרף לפנטזיה הפרטית של מגזר המתנחלים, בכפיפה אחת, תחת כיפה אחת.

הצבעת החילונים לבנט היא גם עדות לכישלונה של החילוניות כעיקרון פוליטי-תרבותי. זה שנים שהחילונים צימצמו את החילוניות שלהם לדחף ליברלי ותו לא, עד שהחילוניות נהפכה לשם נרדף לרצון אחד: "שלא יתערבו לנו בחיים". חילונים קופצים רק כשמישהו מנסה להכתיב להם איך להתחתן, מה לאכול או מה ללבוש בפרהסיה. במאבק על חירויותיהם האישיות ניצחו החילונים בסך הכל, והיום קשה מאוד, בכל המגזרים, לצאת נגד המוסכמות הליברליות, ומי שיוצא נגדן מסתכן בהידחקות לשוליים. זו כמובן תוצאה חיובית. אך באופן פרדוקסלי, הצלחת החילונים נהפכה לכישלון של החילוניות. החברה הישראלית נהפכת לליברלית יותר – ובד בבד גם לדתית יותר.

החילוניות במובנה העמוק, זה של מרד בדטרמיניזם היהודי-גלותי, של חתירה לנורמליות, של הבנת כובד האחריות שתובעת החזרה הציונית אל ההיסטוריה, של ביטחון בקיום הישראלי המודרני, הנשען ומכיל בתוכו באופן טבעי את היהדות בלי להזדקק ל"זהות יהודית" - זו הולכת ונחלשת. במקומה אפשר לשמוע, בעיקר אצל צעירים, יותר ויותר רגשי אשמה על שחילוניותם הרחיקה אותם מהיהדות. או ליתר דיוק הרחיקה אותם מתמונת הקיטש שבה הם מדמיינים לעצמם את אותה יהדות: זמירות שבת, אהבת ישראל, ספרים חכמים וערכים יפים, התפעמות מקצינים קרביים חובשי כיפות סרוגות, וחנופה חסודה למתנחלים שהם "החלוצים של ימינו".

בהפחתת הניכור כלפי אנשים דתיים ובסקרנות באשר ל"ארון הספרים היהודי" אין רע כשלעצמם. הם מתחילים להיות בעייתיים כאשר אינם כוללים איזונים ובלמים של תפישה חילונית מוצקה, והבנה שהחילון היהודי אינו רגע מההיסטוריה הרחוקה אלא תהליך שברירי וקיומי לישראל גם בימינו. כך נוצר מצב שמאחורי כל ארון ספרים יהודי עלולים להתחבא נפתלי בנט, אורית סטרוק והרב דב ליאור.

לא בנט אשם בעליבות החילונית. הוא אמנם גונב דעת, אך זו זכותו כפוליטיקאי. אשמים אלה מבין המנהיגים ומעצבי דעת הקהל החילונים, שנטשו את חובת העימות עם התורה הדתית-הפונדמנטליסטית שעומדת ביסוד השקפותיו של מחנה ההתנחלויות. אשמים מי שבגלל פרשנות אופנתית אך מעוותת של ערך הרב-תרבותיות, פרשו מהוויכוח עם החרדים על גיוס לצבא. אשמים מי שמיהרו לזנוח את המאבק על החילון הפוליטי של החברה בישראל, שרק הוא יכול ליצור באמת מקום לכולם, דתיים וחילונים כאחד.
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5