גאווה ישראלית חצופה

את האות נתן עודד בן-עמי בתוכנית הדובשניות היומית שלו: "גאווה ישראלית, אפילו כפולה", הוא הכתיר בחיוך מדושן עונג את העפלתם של שני סרטים תיעודיים מישראל לשלב הגמר בתחרות האוסקר. שני הסרטים המעולים הללו - "חמש מצלמות שבורות" של גיא דוידי ועימאד בורנאט, ו"שומרי הסף" של דרור מורה ופיליפה קוברסקי - אכן ראויים לאוסקר; ישראל של בן-עמי ודומיו לא זכאית להתהדר בהם. טוב עשה דוידי שמיהר להכריז באומץ: "אני לא מייצג את ישראל".

לא בגאווה ישראלית מדובר, אלא בעוד שיא של חוצפה. על "חמש מצלמות שבורות" כבר כתבתי כאן, ש"הסרט הזה צריך היה לגרום לכל ישראלי הגון להתבייש בישראליותו"; על "שומרי הסף", ש"בסרט המטלטל הזה חובה לצפות: תחושה של קבס וגועל עמוק עולה בסיומו". סיכויי אחד משניהם לזכות בפרס גבוהים. לא קשה לדמיין איך תיראה אז חינגת הניצחון בישראל. לימור לבנת תברך, בנימין נתניהו יטלפן ובן-עמי יתמוגג עוד יותר. את החינגה הזאת יש להדוף כבר עכשיו: הסרטים הללו הופקו למרות ישראל, לא בזכותה.

לא את ישראל הממלכתית הם מייצגים, אלא רק את זו האחרת, המוכפשת והמושמצת. דוידי ובורנאט הציגו את תמונת הכיבוש על כל אלימותה וכיעורה, נוכח מאבקו הנואש של הכפר האמיץ בלעין. את האמת מבלעין לא ראיתם מעולם בטלוויזיה של בן-עמי, לא בערוצי הטלוויזיה האחרים, וגם רוב העיתונים העלימוה. הם רק סיפרו לכם על "הפרות סדר", לא על חטיפות הילדים באישון ליל, על הברוטליות של החיילים ועל צדקת המפגינים, כפי שהם נחשפים בסרט.

מורה וקוברסקי הציגו את אותה תמונת כיעור וייאוש מפי ששת ראשי השב"כ לדורותיהם - אחד מהם, אברהם שלום, אף משווה בסרט בין התנהגות צה"ל להתנהגות צבא הכיבוש הנאצי - וגם כדברים הללו לא שמעתם בתקשורת הישראלית. במקום שבו התקשורת מועלת בתפקידה, הקולנוע התיעודי ממלא באומץ את מקומה. עכשיו הקולנוע הזה מועמד לעוד פרס יוקרתי, חדשה משמחת מאין כמותה, אבל ישראל צריכה רק להתבייש במה שהסרטים הללו מעלים - והיא לא.

לא שמורה לה אפילו הזכות להתגאות בכך שסרטים כאלה מופקים בה; הדברים שנראים ונשמעים בהם זוכים כאן תמיד רק לגינוי, להוקעה ולדה-לגיטימציה. אבל דווקא הדיסידנטים של ישראל, רק הם, זוכים להוקרה בינלאומית. הם משרתים את עניינה של המדינה הרבה יותר מכל לאומניה ותועמלניה: אם יש עוד יחס אוהד לישראל בעולם, הוא נובע ממפעלם של הבודדים שמעזים לבקרה מבית, לחשוף את מעללי הכיבוש שלה. דוידי ומורה, הנמנים עם קומץ של יוצרים, פעילי זכויות אדם ואינטלקטואלים, הם שעושים את ההבדל בין ישראל לבין משטרים אפלים יותר. הם שמשמרים בעבורה את שיירי שמה הטוב - וזוכים לבוז על כך בארצם. למרות הצלחתם בעולם, הסרטים הללו, כדומיהם, גם לא הצליחו לעורר כל דיון ציבורי אמיתי בישראל. אם יזכה אחד מהם באוסקר, גיא פינס יסקר את השטיח האדום ו"אנשים" תראיין את היוצרים החנוטים בפראק. האמירה הנוקבת של סרטיהם לא תצליח להרעיד כאן את אמות הסיפים, כפי שצריך היה שיקרה מזמן.

ביום שבו פורסמה ידיעת האוסקר, פורסמה עוד ידיעה מעוררת "גאווה ישראלית": היצוא הביטחוני של ישראל עלה בשנה האחרונה ב-20%. אמצעי ההרג, שחלקם נוסה בהצלחה על הפלסטינים, בעיקר על תושבי מכלאת עזה, נמכרים היטב בחו"ל. הנה הם, אם כן, מקורות הגאווה הישראלית, 2013: סחר בנשק, שלעולם לא מעורר כל דיון בישראל, וחשיפת האמת על הכיבוש, שגם הוא כלל לא נידון בישראל. עם גאווה כזאת, אין כל צורך בבושה.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5