הנטל של הנכס

מינוי צ'אק הייגל לשר ההגנה האמריקאי, למרות לחצי גורמים אמריקאיים המתהדרים בדאגה לישראל, משקף את אובדן כושר ההרתעה של יריבי ברק אובמה, שתמכו בבחירות לנשיאות במיט רומני. אילו התנהלה עכשיו בישראל מערכת בחירות רצינית, עם מועמד בולט המתחרה בבנימין נתניהו, היתה להחלטת אובמה למנות את הייגל גם משמעות פוליטית ישראלית. בהעדרו, מתופף נתניהו באין מפריע בתשדירי התעמולה על נאומיו בקונגרס ובאו"ם - אף שהוא מבודד את ישראל בזירה הבינלאומית ודוהר לעימות חזיתי עם הנשיא בנושאי איראן, הגרעין (גם הישראלי) ופלסטין.

היהדות האמריקאית המאורגנת היתה, לפנים, בעלת ברית חיונית לישראל ומשקלה עדיין חשוב, כפצצה במרתפי הבית הלבן וגבעת הקפיטול. זה שני דורות מעזים אמריקאים לשאול את עצמם, ובאחרונה יותר ויותר בקול רם, האם ישראל היא להם נכס או נטל. כך גם מתבקש לשאול, אם מי שמתיימרים לדבר באמריקה בשם האינטרס הישראלי הם באמת הנכס של הנכס.

ואולי נכון יותר לדבר על הזנב של הזנב, כי אם ישראל מכשכשת בכלב האמריקאי, איך ייקרא מי שנמצא בקצהו של הזנב ומפעיל אותו. הקצה הזה ממוקם תמיד מימין. הוא אינו מתגורר בישראל ואינו שותף למצוקותיה; הוא טועה לחשוב שתרומה למערכת הבחירות של חבר קונגרס שיצביע בעד מימון כיפת ברזל שוות ערך לחיים ביישובים מוכי רקטות.

האמריקאים, בחתירתם המשונה לעצמאות, אינם רוצים שמדינה זרה, חביבה ככל שתהיה, תגדיר להם את האינטרס הלאומי שלהם ותאמר להם, במו-פיה ובאמצעות שליחים (המעוררים בכך שוב את שאלת הנאמנות הכפולה), מה לעשות, במיוחד כשהמעשה מלחמתי. והנה, אותם באי-כוח במינוי-עצמי מכתיבים לישראל מצע הכולל התנגשות עם הנשיא.

תור הזהב של הקשר הישראלי היעיל עם הארגונים היציגים של היהדות האמריקאית היה עשור אחד, שנות ה-70, בניצוח השגרירים יצחק רבין ושמחה דיניץ. רקמת היחסים עם הרוב הדמוקרטי בקונגרס ועם אישי מפתח במיעוט הרפובליקאי, מול ממשלי ניקסון-פורד-קיסינג'ר, הניבה תשואה ביטחונית ומדינית גורלית במלחמת יום הכיפורים ובתהליך הסדרי הביניים עם מצרים וסוריה, אף שהיה בכך גם ניצחון פירוס: כוחה המובלע של ישראל להפעיל את ידידיה הרתיע את הממשל מאותו לחץ על גולדה מאיר, שבהעדרו נואש אנואר סאדאת מהערוץ המדיני ויצא למלחמה.

השגרירים התקרבו לעתים לגבול המותר, ואם חצו אותו, מיהרו לשוב לבסיסם, פשיטה ולא פלישה. הממשל התמרמר והגיע לסף פנייה נשיאותית ישירה נגד סרבנות ישראלית אל דעת הקהל, מעל לראשו של הקונגרס, אך בסך הכל הובנו כללי המשחק וכובדו. גם בממשלתו הראשונה והמתונה של מנחם בגין (שר החוץ משה דיין, שר הביטחון עזר ויצמן), נשמר תמהיל מאוזן של שיתוף פעולה עם הממשל ורמזים דקים באשר ליכולתה לפנות לקונגרס. השיבוש החל בממשלתו השנייה של בגין.

נתניהו, סגנו של השגריר בוושינגטון משה ארנס ואחר כך השגריר באו"ם, חבר לימין הלוחמני במפלגה הרפובליקאית. בממשלה המשותפת של שמעון פרס עם יצחק שמיר הוטו שתדלני ישראל בוושינגטון ימינה, ושם נשארו. היחיד שהעז להתמודד אתם היה רבין כשנבחר בשנית וחתר לקידום הסדרים מדיניים. בתום פגישת היכרות בירושלים עם שתדלני אייפא"ק התבקש רבין, כמובן מאליו, לתאם אתם מראש את מהלכיו. הוא האדים, התרתח וקבע נחרצות את גבולות הגזרה. בעולם המציאותי, לא זה של הרהב והשחץ, ראש ממשלת ישראל חייב להתאים עצמו לנשיא האמריקאי; והסייענים בוושינגטון צריכים לשמוע מירושלים, לא לספר לה, מה טוב לישראל.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5