22:11
כמו בסצינה ההיא בבית המלון בכרתים, זקני מפלגת העבודה ניצבים בהיכון. בעלת הבית עוד לא נפחה את נשמתה, והם כבר מסתערים על החדרים, קורעים את הווילונות, עוד מעט יתנפלו על המטבח, לנכס לעצמם כמה ממתכוני הקציצות שהכינה. הם לא לבד. פרשנים, עיתונאים, חכמי "אמרנו לכם" - גם הם שם. רק רגע, האם לא היינו כבר בסרט הזה? את כבדו של מי לא ניקרתם בעשרים השנים האחרונות? של שמעון פרס ושל בנימין בן אליעזר ושל אהוד ברק ושל עמרם מצנע ושל עמיר פרץ (את זה של יצחק רבין פשוט לא הספקתם).
מפלגת העבודה מתקשה לשוב לשלטון. יש לזה כמה סיבות, שלי יחימוביץ' איננה הראשונה שבהן. יש השינוי הדמוגרפי (עולה מרוסיה שומע סוציאל-דמוקרטיה, ומיד חושב ברז'נייב). יש ההרגשה של הרבה אנשים, נכונה או מוטעית, שבעצם לא רע כאן כל כך. קיימת השכונה הבעייתית מסביב, המגבירה את החשדנות והפחד. יש מועמדים הרבה יותר שרמנטיים, גם בימין, המהלכים קסם, ויש הטעויות של יחימוביץ', שבוודאי נעשו ועוד ייעשו.
זה לא עניין אישי בעבורי. יחימוביץ' ואני איננו חברים. היינו, וכבר לא, מרגע שנעשתה פוליטיקאית. לא בקטע של ברוגז, מה פתאום, אלא בקטע של מה ראוי. אני שייך לזן של עיתונאים המתייחסים לתפקידם כאילו היו שופטים, ושופטים אינם אמורים להתרועע עם מושאי שפיטתם. העניין שלי לפיכך הוא בתחום הגנטיקה. מה יש בד-נ-א של מפלגת העבודה, שגורם לה להיות מתאבדת סדרתית? מנחם בגין ישב 30 שנה באופוזיציה וחיכה בסבלנות. מה יש בלווייתני החוף האלה, אם להשתמש בלשון של עוד פליט העבודה, שמביא אותם אל מותם? הרעב לג'ובים? התחושה שאם הם לא ליד ההגה, הכל אבוד? השעמום של עוד בוקר של חקיקה, ישיבת ועדה, הצעת אי-אמון, ושוב שום דבר לא קורה, ואין כבר מאבטח שב"כ בכניסה לבית?
ייתכן שהקולות העצבניים ששמענו בסוף השבוע הם בסך הכל תגובה טבעית על תחושה של החמצה. ייתכן שזה יירגע. אבל אני מציע לכתבים פרלמנטריים לחדד את אוזניהם עם פתיחת הכנסת, בעיקר ליד החדרים של מפלגת האופוזיציה הראשית. כשיושבת ראש המפלגה תנאם את אחד מנאומיה השוצפים נגד הממשלה, קומה אחת מתחתיה כבר יישבו הארבעה שיחפשו את החמישי. זה עכשיו מספר המפתח בעבודה, חמישה, שאתו אפשר להתפלג ולזחול פנימה לממשלה.
הוספת תגובה
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
