22:11
למעשה, בבחירות לכנסת ה-19 רק חלק אחד של ישראל חיפש במי לבחור. לימין היו בית לאומי ובית יהודי ובית כנסת ועוד בתים למכביר, שלא לדבר על בעל בית. השאלה היתה במי יבחר מי שאינו רוצה לראות את בנימין נתניהו ממשיך בתפקידו כראש הממשלה. מטבע הדברים זו היתה שאלה קשה, כי מועמדים ברמתו של נתניהו לא היו לגוש המרכז-שמאל. השמאל לא השכיל למצוא מועמד שהאזרח הפשוט יוכל לראותו כראש ממשלת ישראל הבא. ברירת המחדל אפוא, היתה אישיותו הכריזמטית של המנחה הידוע מהטלוויזיה.
הצלחתו של יאיר לפיד מתלווה להצלחתם של רבים בעידן החדש של האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר. בארצות הברית הדבר קרה ממש באותו אופן לפני שנים מועטות: צעיר כריזמטי, שבשנת 2000 ניסה, ללא הצלחה, להיבחר לקונגרס, נהפך לאחר פחות מעשור לנשיא ה-44, ואף זכה בפרס נובל לשלום.
הצלחתו של לפיד אינה מפתיעה. לא היא הסיפור החשוב של הבחירות, כי אם מפלגת העבודה. מפלגתם של דוד בן-גוריון ויצחק רבין, הגיעה רק למקום השלישי, אחרי מפלגתו הצעירה של העיתונאי יאיר לפיד. אמנם לא ניתן להבין את משמעותה של תהפוכה זו במנותק מן התהליכים שהחברה הישראלית עוברת ובמידה רבה החברה המערבית כולה, אך האחריות למפלה זו רובצת במידה רבה על הנהגת העבודה, על הדרך שבה עוצבה הרשימה והאופן שבו פעלה.
בבחירות המוקדמות במפלגת העבודה התברגו לרשימה כמה צעירים והאפילו על רבים וטובים שפעלו בה עשרות שנים. מספר ארבע ברשימה, העיתונאית מרב מיכאלי, הקדימה את בנימין בן אליעזר הוותיק. מספר שמונה ברשימה היא סתיו שפיר, צעירה בת 28 שכל שניתן לומר לזכותה הוא שיצא לה לייצג את מפגיני האוהלים. כך היא הקדימה את אבישי ברוומן, כלכלן בעל שם בינלאומי ונשיא אוניברסיטת בן-גוריון לשעבר, שנדחק למקום התשיעי. בקיצור, רשימה ללא הגיון וללא אינטגריטי, עם טרמפיסטים לרוב. מה לרשימה זו ולמפלגת העבודה ההיסטורית עם החזון הציוני שהיא נושאת זה כמאה שנה? עדיף כבר דבר חדש ורענן על השעטנז הזה, שהוא לא חדש ולא ישן.
לזאת יש להוסיף כי מנהיגת המפלגה, שלי יחימוביץ', לא נשמעה אמינה כשדיברה בנושאי חברה, ונמנעה מלהביע דעה בנושאי חוץ וביטחון. רק כמה ימים לפני הבחירות היא הוציאה הודעה שלא תשב בממשלת נתניהו. הכל נשמע מאולץ ומזויף.
יאיר לפיד לעומת זאת, בלא לגמגם ובלא להתבייש, מצא את נוסחת הקסם: שמאל חברתי מתון עם ימין פוליטי מתון, והרי זה מה שחושב הישראלי הממוצע. אבל יתרה מזאת וחשוב מכל: לפיד למד את מה שציפי לבני סירבה ללמוד ויחימוביץ' עדיין מסרבת להבין - על מנת להיות רלוונטיים צריך לשבת בממשלה. בישראל, הגם שנוהג בה ממשל פרלמנטרי, הרשות היחידה והקובעת היא הרשות המבצעת. מתוך כך, אין כוח ואין תפקיד מהותי בממשל הישראלי לאופוזיציה פרלמנטרית.
להיות באופוזיציה משמע להיעלם או להיחלש ככל שהזמן עובר. מנגד צריך להדגיש שישיבה של מפלגה בממשלה בסלט הישראלי מן הסוג הקיים, משמעה, בין השאר, היכולת להוות אופוזיציה בתוך הממשלה ואף לקדם נושאים בגזרה מסוימת, בהתאם להשקפתה של המפלגה.
אביגדור ליברמן ישב עם ש"ס באותה ממשלה. זה מושך לכאן וזה מושך לשם, אבל אין ברירה. מי כמוהם יודע: אם אתה רוצה להשפיע, אתה חייב להיות בממשלה, לנסות להשיג את מה שניתן להשיג לשיטתך, ולהתעלם או לפחות להתפשר, עם המגמות שכנגד. ליברמן ניהל מדיניות חוץ שונה מזו של ראש הממשלה, אז מה. לא לזה ולא לזה היה באמת אכפת.
וכדי להבין שאין כאן דבר שהוא בהכרח שלילי, ניתן לשוב ולהידרש למודל האמריקאי, שבו עיצבו בוני האומה במכוון ממשל שבו צד אחד לא יוכל למשול בלא שיתוף פעולה עם הצד השני. שם שיתוף הפעולה המתחייב מתקיים או לא מתקיים בין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. אצלנו, באופן כמו אבולוציוני, שיתוף הפעולה נדרש מן המפלגות השונות השותפות ברשות המבצעת. זה לא פשוט, אך כנראה הכרחי.
מפלגת העבודה - עם יחימוביץ' בראשה או עם מישהו אחר - חייבת להצטרף לממשלה. אחרת גורלה לא יהיה שונה מזה של קדימה. תיקח לה יחימוביץ' את תיק הרווחה ותעשה משהו, וכך עם תיק הבריאות או התרבות או אפילו המדע. עת לתרום בפועל או לחדול.
פרופ' ברזילי הוא מרצה למחשבה מדינית ולימודי ישראל באוניברסיטאות בארצות הברית
הוספת תגובה
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
