ב-8 במארס ימלאו 50 שנים למהפכת הבעת ולשלטון מפלגת הבעת בסוריה, וב-15 במארס ימלאו שנתיים לפרוץ המרד העממי נגדו, והשאלה המסקרנת והקריטית היא: האם המשטר בהנהגת בשאר אל-אסד ישרוד עד אז. אין תשובה חד-משמעית לשאלה זו. אסד עדיין מתעקש להיאבק על שלטונו, ועל עתיד משפחתו ועדתו העלאווית; אם ינטוש את כיסאו הם עלולים להיטבח בידי מוסלמים קנאים. גם סיכוייו להשיג הסכם פשרה עם גופי האופוזיציה קלושים ביותר, משום שהתנאי שמעמידים רובם הוא הסתלקותו מהשלטון, דבר שאינו מקובל עליו לחלוטין.

אסד מאמין כנראה שסיכוייו להמשיך ולשרוד אינם מבוטלים, ואכן, למרות הכרסום החמור בעוצמתו, צבאו ושירותי הביטחון והמודיעין עדיין סרים למרותו. למרות התחזקות כוחם הצבאי והפוליטי של מתנגדיו ולמרות ניסיונות האיחוד ביניהם ועריקת קצינים בכירים מצבא סוריה לשורותיהם - מספר מתנגדיו עדיין קטן והם מפוצלים. חסר להם נשק כבד - טנקים ומטוסים - ונמשכת היריבות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית בקרבם; למשל בין קצינים בכירים, בין מוסלמים פרגמטים למוסלמים קנאים, בין דתיים לחילונים, ובין ערבים לכורדים. רבים מהם - בהם גם "האחים המוסלמים" - חוששים מחדירת קבוצות סוניות סלפיות-ג'יהאדיסטיות קיצוניות, כמו "ג'בהת אל-אנצאר" (חזית התמיכה) המסונפת לארגון אל-קאעדה, שהשתלטו על עמדות מפתח בצפון סוריה ובגבול רמת הגולן. כמה מארגוני המורדים המרכזיים אמנם מקבלים סיוע צבאי וכספי מסעודיה וקטאר ותמיכה לוגיסטית מארצות הברית, אך הם לא מקבלים נשק כבד, ובוודאי אינם נהנים ממעורבות צבאית חיצונית בדומה לזאת שהיתה בלוב.

מנגד, משטרו של אסד ממשיך לקבל סיוע מסיבי - צבאי וכספי - מאיראן ומרוסיה, ותמיכה דיפלומטית מסין, וכן גיבוי לוגיסטי משמעותי מהחיזבאללה ומממשלת עיראק השיעית. על סמך נתונים אלה ניתן להסיק כי אסד, השולט רק במרכז המדינה, יוכל לשרוד עוד זמן, חרף מלחמת האזרחים המתמשכת, האכזרית, המדממת וההרסנית; הוא עדיין זוכה לגיבוי מבני עדתו העלאווית, מרוב הנוצרים והדרוזים, ואפילו ממוסלמים סונים רבים - ערבים וכורדים - אשר קשרו את האינטרסים שלהם במשטרו.

תסריט אפשרי אחר, בעל סיכויים פחותים, הוא פיצול של סוריה לאזורים עדתיים אוטונומיים. לכאורה העדה העלאווית, המונה כ-2.5 מיליון נפשות, עשויה להקים מדינה משלה באזור לטקיה שבצפון מערב סוריה. במקרה כזה יעמדו לרשותה שני נמלי ים - לטקיה וטרטוס, ונמל אוויר - אך מה יהיה בסיסה הכלכלי של מדינה כזאת, ואיזו עוצמה צבאית או לגיטימיות פוליטית יהיו לה? אסד ודאי מעדיף להמשיך בשליטתו על דמשק, חאלב ומרכז סוריה, במקום להיקלע לבידוד ולמצור במובלעת עלאווית, שבה לא מעט מוסלמים סונים עוינים. לעומת זאת, אזור הג'זירה שבצפון מזרח סוריה, המיושב בכ-2 מיליון כורדים, עשוי לכאורה להפוך למובלעת אוטונומית, בדומה לכורדיסטאן העיראקית. אולם, המפלגות והקבוצות הכורדיות באזור אינן מאוחדות אלא נאבקות זו בזו; הן מקבלות סיוע לוגיסטי ופוליטי מכורדים בעיראק ובטורקיה, ושואפות להגשמת מטרות שונות ואף סותרות. הכורדים בעיראק אמנם תומכים במידה מסוימת ב"מועצה הלאומית הכורדית" בג'זירה, אך ממשלתם היושבת באירביל מסתייגת מכך, מחשש להכעיס את טורקיה שעמה היא מנהלת קשרי עבודה טובים. לעומת זאת, אנקרה מתנגדת בתקיפות לאוטונומיה כורדית בסוריה, פן תעודד את הכורדים בטורקיה להמשיך במרד נגד השלטון.

לדמשק נותרה עדיין השפעה מסוימת בג'זירה בקרב שבטים ערביים, נוצריים ואפילו בקרב מפלגות כורדיות, הכוללות חסידים ולוחמים של פ-ק-ק (מפלגת הפועלים הכורדית, הנאבקת זה זמן רב נגד המשטר הטורקי בסיוע סורי). באופן פרדוקסלי, לאנקרה ולדמשק יש אינטרס אסטרטגי למנוע הקמת אזור כורדי אוטונומי בג'זירה ולשמור על שלמות טריטוריאלית סורית. עם זאת, טורקיה חותרת לסלק את אסד העלאווי ולהשליט בדמשק את נציגי הרוב המוסלמי-הסוני, המונה כ-70% מהסורים, כולל האחים המוסלמים.

ישראל חייבת לתמוך - בפומבי או בחשאי - בעמדת טורקיה, המשותפת גם למצרים, לירדן ולמדינות ערביות נוספות, שהרי הקמת משטר סוני מרכזי בסוריה עשויה לגרום לניתוק הברית האסטרטגית של דמשק עם טהראן השיעית (וחיזבאללה), האויבת המשותפת של ישראל והמדינות המוסלמיות הסוניות. אולם כדי להתחבר לקואליציה הסונית האנטי-שיעית, שבמרכזה ציר אנקרה-קהיר, על ישראל לפעול בהקדם לפתרון הבעיה הפלסטינית, שהיא ציפור הנפש של רוב מדינות ערב והאיסלאם.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, ופירסם ביוגרפיה פוליטית של חאפז אל-אסד, "הספינקס של דמשק"