15:01
עלייתה המטאורית של מפלגת "יש עתיד", שהניפה את דגל השוויון בנטל במערכת הבחירות האחרונה, חושפת עד כמה נושא זה חשוב בעיני הציבור החילוני והדתי-לאומי בישראל. מנגד, האיום בגיוס בחורי הישיבות הוא בגדר סדין אדום בעבור הציבור החרדי ומנהיגיו, והביא בבחירות האחרונות להתגייסות מרשימה וחסרת תקדים לסיכולו; זו הפעם הראשונה שסיעת יהדות התורה חוצה את רף שבעה המנדטים.
מרכזיות הנושא בעיני שני הציבורים, וכוונת הממשלה הבאה שתקום להביא לידי שינוי ממשי ולא רק הצהרתי במצב, טומנים בחובם פוטנציאל לפיצוץ חברתי, התנגשות חזיתית בין שתי השקפות העולם. הפעם ברור שלא יהיה אפשר לטאטא את הנושא מתחת לשטיח, ולהסתפק באמירות מעורפלות וכלליות על רצון לשינוי בעתיד או בדחיית הגיוס לעוד חמש שנים בתקווה שעד אז, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.
לא יתקבל פתרון של גיוס מספר סמלי של בחורים, או הקמת מערך שירות לאומי חלול וחסר תועלת שבינו לבין שוויון בנטל אין דבר וחצי דבר. האיום הגדול הוא שהתנגשות חריפה בין תפישות עולם כה שונות, "התנגשות ציוויליזציות", אם לשאול מהמינוח של סמואל הנטיגטון, יכולה להביא למבוי סתום ולמאבק מתמשך ובלתי פתיר. העדר פשרה עלול גם להביא לחקיקה ולסנקציות כלכליות נגד הישיבות, שייענו במאבק "עד הסוף": נכונות לשבת בכלא ועוד צעדים קיצוניים, שיפגעו במדינה ובסופו של דבר בישיבות עצמן ובלימוד התורה.
האם אפשר לגשר על פערים כה גדולים ומהותיים? האם אנו הולכים לקראת פיצוץ בלתי נמנע? התשובה לשאלה בוערת זו תלויה במנהיגי שני הצדדים. מה שנדרש בראש ובראשונה זו רגישות וכבוד לטענות ולהשקפות של הצד שכנגד.
ההתנגדות של רוב הציבור החרדי לגיוס אינה התנגדות עקרונית לערך השירות הצבאי, אלא נובעת משני שיקולים מהותיים הקשורים לערכים החרדיים. השיקול הראשון הוא רצונו להשקיע את כל מרצו בלימוד תורה, מתוך אמונה שלמה שהתורה היא יסוד קיומו של עם ישראל. מסירות הנפש ללימוד תורה היא ערך עליון, וכל איום על דבקות זו מעורר תגובת נגד קשה.
השיקול השני קשור לשמירת הזהות החרדית. שהייה ממושכת במסגרת זרה המנותקת מאורח החיים החרדי, פוגעת ביכולת לשמר את הזהות החרדית, כולל ערכים של צניעות והפרדה בין המינים, שמירה על "כשרות מהודרת", סגנון הדיבור וההווי התרבותי. הפגיעה מסוכנת במיוחד בשנים הקריטיות לעיצוב אישיותו של הבחור המתבגר, המקבילות לשנות השירות הסדיר.
גם למניפי דגל השוויון בנטל יש עיקרון בל יעבור: לא יתקבל פתרון "ישראבלוף" של דמוי-שירות - לא הכשרת משגיחי כשרות שיבואו ערב פסח כדי להכשיר מטבחים, לא שירות לאומי של לימוד בחברותא בישיבות עם ילדים חרדים, ולא גיוס בגיל 22 כשרוב בחורי הישיבות כבר לא בחורים אלא בעלי בתים נשואים עם ילד בדרך. הפתרון מוכרח להיות כזה שיוביל לשירות משמעותי ותורם.
המתווים השונים שהועלו עד כה (מתווה יעלון ומתווה לפיד) אינם עונים לדרישות שני הצדדים. בשני המתווים מדובר על הענקת פטורים ברמה כזו או אחרת לבחורי הישיבות. הימנעות מהגדרת מכסה (מתווה יעלון) יביא לגיוס מוגבל מאוד, גם לאחר הפעלת סנקציות כלכליות. לעומת זאת, גישה המגבילה את מספר הפטורים המוענקים - עד 400 בחורים בכל רגע נתון (מתווה לפיד) - לא תתקבל על ידי הציבור החרדי, ותעמיד את ראשי הישיבות במצב בלתי אפשרי, כולל לחצים כבירים מצד הציבור שלהם "להציל" בחורים מ"גזרת הצאר". בין אם תהיה מכסה של פטורים בין אם לאו, הדבר יוביל ליחס שלילי בחברה החרדית כלפי הגיוס. מי שייתגייס יצטייר כנפולת, המדים יהיו לאות קין.
גם גיל הגיוס המוצע בשני המתווים בעייתי. דחיית הגיוס עד לגיל 22 (מתווה יעלון) מבטיחה שירות חסר תועלת של בעלי משפחות, שרק יבזבז תקציבים יקרים, ובסופו של דבר לא יביא לשוויון בנטל אלא להגדלת הנטל על הצבא ועל המדינה. גיוס בגיל 18 (מתווה לפיד) לא יהיה קביל על הציבור החרדי ומנהיגיו. שנים אלה, שנות השירות הסדיר בציבור הרחב, הן השנים הקריטיות לעיצוב הזהות החרדית ה"ישיבתית".
כל זה מביא אותי למתווה אלטרנטיבי, השונה במהותו מכל מה שעלה עד כה לדיון: הקמת משמר גבול חרדי. המטלות הצבאיות הרובצות על כתפי צה"ל מגוונות, ורבות מהן אינן דורשות הכשרה צבאית רבה. סיור בגבול שקט או שמירה בש"ג דורשים הכשרה בסיסית כרובאי בדרגה נמוכה. אני מציע שירות צבאי ייחודי לחרדים, שאינו מנתק אותם מתלמודם בישיבה. הצעתי היא למקם ישיבות בבקעת הירדן, לאורך הגבול הארוך והשקט ביותר של המדינה, ולהפקיד את הסיורים והשמירה על הגבול על המשמר החרדי. ישיבות שונות - מעין "ערי לויים" - הכוללות כמה מאות בחורים, יהיו אחראיות על הגבול ויתפסו את מקומם של אנשי מילואים וחיילי סדיר. הישיבות הללו יהיו חלק מחיל חדש בצה"ל, משמר הגבול החרדי, והישיבות שיוקמו במחנות הצבאיים הקיימים לאורך הגבול, יהיו בחסות ובמימון של צה"ל. הן יקבלו אספקת אוכל, מים, חשמל וכו' מתקציב הביטחון. ראשי הישיבות, גדולי תורה מהציבור החרדי כולל ראשי ישיבות של ישיבות קיימות שיועתקו או יקימו ישיבות בנות, יקבלו דרגות קצונה ויתפקדו כרבנים צבאיים האחראים על כל נושא הדת בישיבה/בסיס.
הבחורים החרדים יתגייסו, ובשנה הראשונה יצאו בתקופות "בין הזמנים", ואולי לפרק זמן ארוך מעט יותר, להכשרה כרובאי בסיסי בצה"ל. יוכשרו גם נהגים, אנשי קשר ואולי גם חיילים האחראים על אמצעי תצפית, בהתאם לדרישות הגזרה. לאחר השנה הראשונה בישיבה, שתכלול את תקופת ההכשרה הבסיסית, יצטרפו הבחורים לסבב הסיורים והשמירות שבאחריות הישיבה ובגזרתה. תקופות בין הזמנים יוקדשו לאימונים צבאיים, והבחורים הוותיקים, שיעברו יותר אימונים, יהפכו למפקדי סיורים. ישיבה המונה כמה מאות בחורים תהיה אחראית על גזרה, כך שייצא לכל בחור סבב של 4-8 שעות סיור במהלך כל שבוע.
במלים אחרות, הבחור החרדי ילמד בישיבה כל הזמן, למעט כשמונה שעות בשבוע שבהן יהיה בסיור בגזרה או בשמירה. שירות זה ימשיך שש שנים. במשך כל שנות השירות הבחורים ישהו בישיבה חרדית, ויעסקו רוב רובו של הזמן בלימוד תורה. האוכל שיאכלו יהיה בהכשר בד"ץ, והם לא יבואו במגע עם חיילות, בהתאם לנוהל החיים החרדי. כמובן, יהיה צורך בפלוגה ברמת הכשרה גבוהה מחיל אחר, שתהיה בכוננות להקפצה במצב של עימות הדורש תגבורת, אבל רוב העבודה השגרתית תופקד בידי משמר הגבול החרדי.
יתרונות המתווה לשני הצדדים ברורים. מדובר בשירות שלא יפגע משמעותית בזמן המוקדש ללימוד תורה, והוא גם לא יאיים על אורח החיים החרדי ואף יתרום לביסוסן הכלכלי של הישיבות. מנגד, מדובר בתרומה ממשית וחשובה לצה"ל ולביטחון המדינה. במקום לגייס גדודי מילואים על כל המנגנונים שלהם בעלות כספית גבוהה מאוד ובכל פעם לתקופה קצרה, יופקדו הגזרות בידי ישיבות קבועות עם חיילים המכירים היטב את הגזרה.
מתווה זה דורש גמישות משני הצדדים. צה"ל יידרש להיפתח לשירות אלטרנטיבי עם מאפיינים שונים, ולהיענות לצרכים הייחודיים של חיל זה. הציבור החרדי מצדו יצטרך להסכים להעתקת ישיבות על מחנכיהן לאזורים המרוחקים מהריכוזים החרדיים. גם אם הדבר לא פשוט לשני הצדדים, שכרו של המהלך עצום.
אי השוויון בנטל פוגע בראש ובראשונה בציבור החרדי עצמו. מדובר בפגיעה חמורה בתדמית לומדי התורה, ובסופו של דבר בתדמית התורה עצמה. אם הצדדים יתחשבו בצרכים השונים ויפגינו גמישות ורגישות, יש סיכוי להשיג את היעד. "אוהלה של תורה" ו"אוהל הסיירים" יתמזגו. אם מתווה זה לשוויון בנטל יצליח, הבחורים החרדיים, הישיבות ועולם התורה, ובסופו של דבר החברה החרדית כולה, יזכו לא רק למעמד של שווים הנושאים בנטל, אלא ליחס אוהד ומכבד כלומדי התורה ושומרי החומות גם יחד.
ד"ר שמעון מלמד תנ"ך באוניברסיטת בר אילן
הוספת תגובה
- 2minus
- 4plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
