20:56
על פי פרסומי ועדת הבחירות המרכזית, 120 האנשים שנבחרו לכנסת ה‑19 התקבלו כחברים בה על פי שער ממוצע של 29,366 קולות למנדט אחד. 66,775 אזרחים הצביעו למפלגה, שעל פי שער זה שניים ממועמדיה היו זכאים למקום בכנסת. שתי מפלגות נוספות קיבלו 45,690 ו‑43,734 קולות, בהתאמה, ועל פי השער הנ"ל כל אחת מהן היתה זכאית למושב אחד בכנסת. אבל, שלוש המפלגות האלה אינן מיוצגות בכנסת ה‑19, שכן מספר המצביעים לכל אחת מהן לא עבר את אחוז החסימה של 2% מהקולות הכשרים. בכך נעשה עוול ל‑156,199 אזרחי המדינה ונחשף פגם רציני בדמוקרטיה הישראלית.
כאן יש להבהיר מיד שלדעת הח"מ, במנגנון השלטון במדינה יש פגם הרבה יותר חמור, אך לא נעסוק בו הפעם. ישנו ספק רב אם המשטר בישראל זכאי לתואר דמוקרטיה לנוכח העובדה, שמוסדות המדינה מחזיקים תחת שליטתם אוכלוסייה בת 3 או 4 מיליון בני אדם משוללי זכויות אדם יסודיות. מהותה של דמוקרטיה היא הבטחת זכויות אלה לכל בני האדם שסרים למרותו של השלטון.
דעה נפוצה בישראל, המשמשת בסיס להטפה של רבים להעלאת אחוז החסימה עוד יותר, נוסחה לאחרונה בידי שלמה אבינרי ("שתי הצעות צנועות", "הארץ" 31.1): "לו היו קולות רבים אלה (שניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, א"ל) ניתנים למפלגות שעברו את אחוז החסימה, התוצאה הסופית (של הבחירות, א"ל) היתה עשויה להיות אחרת, ומאות אלפי קולות לא היו מבוזבזים לריק".
הרישא של הטענה הזאת היא למעשה כמעט טאוטולוגיה. היא אומרת שאם המצביעים בבחירות היו מצביעים אחרת התוצאה הסופית היתה עשויה להיות אחרת. זה נכון גם ביחס למצביעי הליכוד, למשל, שאילו היו מצביעים אחרת, נניח למרצ, התוצאה הסופית היתה עשויה להיות אחרת.
החולשה העיקרית של הטענה היא ההתייחסות אל הקולות שלא עברו את אחוז החסימה כאל קולות "מבוזבזים". השימוש בתואר זה הוא פועל יוצא של התפישה החברתית וההעדפות הפוליטיות של מי שמשתמש בו. יש אנשים בישראל, שלדעתם 885,163 הקולות שניתנו לליכוד-ביתנו אינם רק "מבוזבזים" אלא גרוע מכך, הם מזיקים למדינה. האם ננהיג חוקת בחירות שתמנע את הזכות להיות מיוצגים בכנסת מכל האנשים שקולותיהם "מזיקים"?
לפי התיאוריה והעיקרון המוסרי העומדים בבסיס רעיון הדמוקרטיה - לכל אזרחי המדינה יש זכויות יסוד זהות, ולשום אדם אין זכות טבעית לשלוט על זולתו. מטעמים פרקטיים, בחברה בת מיליוני אזרחים הסמכות להחליט בעניינים הנוגעים לכל האזרחים מוענקת ל‑120 בני אדם, האמורים לייצג את רצונותיהם של המיליונים. בכך, חוקי המדינה שוללים למעשה מן האזרח את הזכות להיות בלתי נשלט על ידי בני אדם אחרים. עם זאת, חוק הבחירות מותיר בידי האזרח שארית קטנה של זכות זו. הוא מאפשר לכל אדם לייצג את רצונו בשלטון באמצעות שליח, אולם רק כאשר הרצון הזה מהול עם רצונותיהם של אזרחים רבים אחרים. ככל שהתמהיל דליל יותר, רצונו הפרטי של האזרח מקבל פחות משקל בשלטון. במדינה בעלת מספר אוכלוסין נתון ומספר קבוע של מושבים בכנסת, המתמטיקה קובעת מה צריך להיות מספר האנשים המינימלי שייוצגו בכנסת על ידי אדם אחד. באחוז ממספר הקולות הכשרים בבחירות, מספר זה צריך להיות 0.8333=100/120.
כל הגדלה של המספר הזה, על ידי קביעת אחוז חסימה גבוה ממנו, היא פגיעה בלתי מידתית בעקרון השוויון. היא מפלה לרעה את כל המצביעים למפלגה שעברה את הסף הזה, אך לא את אחוז החסימה הגבוה יותר. אין סיבה ש‑29,400 אזרחים ייוצגו בכנסת על ידי מספר 8 ברשימת יש עתיד, למשל, ואילו 75,800 אזרחים אחרים לא יזכו בשום ייצוג בכנסת, כי קולותיהם מהווים פחות מ‑2% מהקולות הכשרים.
טענת המחץ, כביכול, של בעלי התביעה להנהגת אחוז חסימה גבוה מ‑0.8333% היא טענת ה"משילות". למפלגות קטנות של אדם אחד או שניים, כך הם אומרים, יהיה בכנסת כוח שלא יאפשר הקמת ממשלה יציבה, או שהוא ייתן בידי מפלגות כאלה יכולת סחיטה בלתי סבירה. ואולם, זוהי סברת כרס בלבד. היא מעולם לא עמדה למבחן עובדתי. קשה מאוד לראות כיצד אפשר לאשש אותה גם באופן תיאורטי.
מטענה זאת גם משתמע כאילו לח"כ ששייך למפלגה גדולה אין שיקול דעת עצמאי, ושאם יש לו, אסור לו לנסות להביא להכרעות במדינה על פי אותו שיקול דעת. בגלל חולשת האופי האנושי, קרוב לוודאי שזהו אכן המצב בכנסת, בעבר ובהווה, אולם הדמוקרטיה חוטאת לאזרחיה כאשר היא מעגנת את החולשה האנושית הזאת בחוק. אם תכלית אחוז החסימה הגבוה היא אכן לבנות רשות מפקחת המורכבת ממספר קטן של עדרים, אין צורך שבכנסת יהיו 120 מושבים. די אם יישבו בה מניין אחד או שניים של רועי העדרים, כאשר המשקל של כל ח"כ בהצבעות בכנסת הקומפקטית הזאת יהיה פרופורציונלי למספר המצביעים בעבורו בבחירות. כל הכבשים המהווים כיום את ה"סיעות" בכנסת יכולים לקבל מעמד מכובד של יועצים. הם יסייעו לכתריסר חברי הכנסת כשליחיהם בכל הפעילויות שאינן מתרחשות באולם המליאה.
להקטנת מספר חברי הכנסת מ‑120 ל‑20, למשל, יש כל היתרונות שאנשים מונים בהעלאת אחוז החסימה, שלא לדבר על החיסכון שיהיה בכך למשלם המסים הישראלי. אולם כמעט ודאי הוא, שגם חברי הכנסת שהם התומכים הנלהבים ביותר בחוק להעלאת אחוז החסימה, ואולי דווקא הם, יתנגדו בחמת זעם לחוק הקטנת מספר חברי הכנסת. הסיבה לכך נעוצה בחיסרון קטן שיש לחוק הזה. הוא מותיר בידם סיכוי של 6 ל‑1 למצוא את עצמם מחוץ לכנסת "משילה" כזאת.
הכותב הוא פרופסור (אמריטוס) לאסטרופיסיקה באוניברסיטת תל אביב
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
