13:10
המהלכים האחרונים של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', מאיימים להפוך את העבודה לבלתי רלוונטית במציאות הפוליטית, שהשתנתה באופן רדיקלי בבחירות האחרונות. מדובר במפלגה שקיבלה יותר מ-432 אלף קולות בבחירות, אך כיום קולה לא נשמע.
בבחירות האחרונות איבדה הליכוד ביתנו רבע מכוחה, והמעמד של בנימין נתניהו נחלש באופן דרמטי - עובדת יסוד, שכל הופעותיו הזחוחות בתקשורת אינן מסוגלות לטשטש. ראש הממשלה נתון בשבועות האחרונים בסד לא פשוט, בין שיגעון הגדלות הפופוליסטי של יאיר לפיד לבין הפונדמנטליזם המתחסד של נפתלי בנט. התנועה של ציפי לבני, שנחלה כישלון צורב בבחירות, וקדימה המרוסקת של שאול מופז, שהצליחה להינצל בעור שיניה מהגיליוטינה של אחוז החסימה, מופיעות כמועמדות רציניות לישיבה בממשלה, כל אחד רוצה לדעת היכן עומדת ש"ס, אך מפלגת העבודה "בראשות שלי יחימוביץ'" נאלמה דום ואינה נשמעת בשיח הציבורי המתנהל עכשיו.
אי אפשר ליטול מיחימוביץ' את הישגיה המרשימים מאז נבחרה ליו"ר מפלגת העבודה: היא הפיחה בה רוח חיים, הצליחה לגייס לשורותיה צעירים רבים והציגה פנים רעננות ברשימת המועמדים לכנסת. יחימוביץ' גם הבינה, כי צריך להחזיר למפלגה את לחייה הסוציאל-דמוקרטיות הוורודות ולמקם אותה על המפה הפוליטית לא רק כמפלגה יונית ומתונה בסוגיות המדיניות, אלא גם כמפלגה המחויבת לעקרונות של צדק חברתי ומדיניות כלכלית סולידרית. את זה אי אפשר ואסור לקחת ממנה.
ואולם אגב כך יחימוביץ' הרחיקה לכת: תוך כדי כך שהיא מנסה, ובצדק, להסיר מהעבודה את הדימוי של מפלגה פשרנית בכל הקשור לפלסטינים, דבק בה הדימוי של מפלגת לוויין של הליכוד. כשחלק מהתקשורת, שאינה נייטרלית בנושא הזה, העצים את ההיבט הזה של עמדתה, יחימוביץ' נכנסה ללחץ והודיעה ערב הבחירות, כי לא תשב בממשלה בראשות נתניהו וכי יש לה רק מטרה אחת: להחליפו בראשות הממשלה.
הצהרה זו חרצה את גורל מפלגת העבודה: היום ברור, כי מספר גדול של מצביעים שתיכננו להצביע בעבורה שינו את דעתם והעבירו את קולם מי ליש עתיד ומי למרצ.
קשה להבין מה בדיוק עבר בראש של יחימוביץ' כשנתנה דרור להצהרה האומללה הזאת. האם חשבה ברצינות, כי היא מסוגלת לכהן כראש הממשלה בלא ניסיון ביצועי קודם וכי תקבל לכך מנדט מציבור הבוחרים? האם הביאה בחשבון את העובדה, שייתכן כי נתניהו ייחלש משמעותית בבחירות וכי חבירה לנתניהו מוחלש אינה זהה לחבירה לנתניהו מלך ישראל? האם לא הבינה, כי בהצהרתה הנחרצת היא מעצימה את הכוח של יש עתיד? כי היא מסנדלת את מפלגתה ודנה אותה לאופוזיציה עוד לפני הבחירות? כל חוסר הניסיון הפוליטי שלה בא כאן לידי ביטוי.
כיום יש מקום לשקול שוב עמדה זו. הדבר אפשרי, אם יכונסו בהקדם מוסדות המפלגה - לא רק הסיעה בכנסת (שגם בה מרובים חסרי הניסיון, ולאחדים מהם יש, לעומת זאת, פה גדול, תוצר של עברם העיתונאי), אלא בעיקר ועידת המפלגה הנבחרת. על המוסדות לדון באופציות שנפתחו, והן אינן פשוטות, אך אי אפשר לברוח מהן.
ברור כי הממשלה הבאה תצטרך לקצץ בתקציב: מי ידאג לכך שהקיצוצים לא יהיו על חשבון השכבות החלשות - נציגי העשירון העליון, שהצביע ליש עתיד, כמו למשל יעקב פרי, או נציגי המתנחלים של בנט? המציאות החדשה גרמה אפילו לנתניהו להחזיר את נושא המשא ומתן עם הפלסטינים למקום בולט בסדר היום: מי יבטיח בממשלה הבאה, כי לא יהיו אלה מלים ריקות - הסיפוחיסטים של הבית היהודי? מי ינטרל את משה פייגלין וחבריו בליכוד?
זאת ועוד, וכאן חלק מהציבור החילוני צריך להתעלות מעל לתחושת הדחייה שיש לו כלפי ש"ס: בכל מה שקשור למו"מ המדיני, ש"ס מסוגלת להיות שותפה לעמדה מתונה בנושא הפלסטיני. פרדוקסלית, יש לה גם מכנה משותף, חלקי לפחות, עם מפלגה העבודה בנושא הסוציאלי. שכן עם כל העמדות המגונות של ש"ס בעניין גיוס תלמידי הישיבות, אי אפשר להתעלם מכך שמרבית בוחרי המפלגה משתייכים לשכבות הסוציו-אקונומיות החלשות, ואין לשלול אפשרות של מציאת נוסחת פשרה כלשהי בסוגיית הגיוס. יש גם להחליט, אם הניסיון לכפות את מה שקרוי "השוויון בנטל" ראוי לעמוד בראש סדר היום של הממשלה הבאה - או שמא צדק חברתי או מו"מ מדיני.
בנוסף לכך, אם מפלגת העבודה תראה את עצמה כמועמדת לשותפות קואליציונית ותציג לנתניהו דרישות תקיפות, הרי עצם העובדה הזאת עשויה לאתגר גם את יש עתיד, לגרום לה להתעלות מעל לעמדותיה העמומות בסוגיה המדינית ולומר דברים ברורים. יש לזכור, כי לפיד פתח את מסע הבחירות שלו דווקא בקריצה מתוחכמת לימין - בנאום באריאל - עובדה שכנראה הרבה ממצביעיו ה"צפונים" מעדיפים לשכוח בגלל הפופוליזם האנטי-חרדי שלו. נוכחות העבודה במו"מ הקואליציוני עשויה גם לנתק את הקשר ההזוי בין לפיד לבנט, שכולו אחיזת עיניים, המציגה את נושא השוויון בנטל כעילת כל העילות, כאילו אין למדינת ישראל בעיות אחרות.
הביקורת המוצדקת על יחימוביץ' הובילה כמובן לשליפת נשק יום הדין האולטימטיבי המקובל במפלגת העבודה: החלפת היו"ר; וכבר נופפו הסכינים הראשונות. זו טעות חמורה. יחימוביץ', עם החזון החברתי הברור שלה, היא נכס למפלגת העבודה, ורק בגלל החזרת העטרה הסוציאל-דמוקרטית ליושנה הצליחה המפלגה להתרומם מן הקרשים. צריך להחליף לא את היו"ר, אלא את הדיסקט - להחזיר את מפלגת העבודה לזירה הפוליטית הרלוונטית: המו"מ על הקמת הממשלה.
את זאת אי אפשר לעשות בטיסת סולו. יש לקיים במוסדות המפלגה דיון דמוקרטי (כן, יחימוביץ', יש דבר כזה), לבחון את המציאות המשתנה באופן גלוי, ולא להסתפק בהצהרות תקשורתיות.
ולבסוף, בניגוד למפלגות של לבני ושל לפיד, שאין מאחוריהן מפלגות מגובשות ארגונית או אידיאית, אלא חבורות של מוחאי כפיים וגרופיס שנקבצו מן הגורן ומן היקב - מפלגת העבודה מייצגת כוח היסטורי ומשמעותי, ועליה להיות קשובה לרצון של הריבון, העם, ולקבל הכרעות אחראיות ומושכלות.
בבחירות הללו ציבור הבוחרים שלח אמנם מסר שלא כולו ברור, אבל דבר אחד ברור משתמע ממנו: העם לא הכתיר את נתניהו למלך ישראל לקדנציה נוספת. יש לסייע לעם לממש את רצונו, ורק דיון רציני באפשרות להשתתף בממשלה - שתהיה אמנם בראשות נתניהו, אך הוא כבר לא יהיה בה המושל בכיפה - תממש את מה שביקשו הבוחרים לבטא ב-22 בינואר.
הוספת תגובה
- 2minus
- 5plus
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
