מעמדו הלאומי של המיעוט הערבי-הפלסטיני במדינה היהודית הוא נושא טעון שמקפל בתוכו משמעויות והשלכות מרחיקות לכת ביחס להמשך דרכו של המפעל הציוני. רבים מתקשים ליישב את האוקסימורון "מדינה יהודית ודמוקרטית". אחד הפתרונות המוצעים ליישוב הסתירה הלוגית הזאת, המגיע מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, מגולם ברעיון המדינה הדו-לאומית; דהיינו מדינה שבזהותה ובתוכנה תיתן מענה ראוי למאוויים הלאומיים של שני העמים הדרים בה.

דימטרי שומסקי אף מבקש לגייס את מחוללה ובוראה של התנועה הרוויזיוניסטית, הורתה של תנועת הליכוד של היום, לטובת הרעיון הזה ("הלפידז", "הארץ", 1.2). לצורך כך הוא נשען על שני מאמרים שז'בוטינסקי כתב בנושא, ומסכם את עמדתו של המנהיג הרוויזיוניסטי בסוגיה, במשפט שזה כתב באחד המאמרים ועל פיו על המדינה היהודית העתידית להיות דו-לאומית "מבחינת הזיקה המשפטית". על סמך משפט זה, במיוחד בעידן שבו הגורם המשפטי קובע את הווייתנו הלאומית, קל להגיע למסקנה כי ז'בוטינסקי היה מוכן למדינה דו-לאומית ערבית-יהודית, עם שוויון לשתי הזהויות הלאומיות.

ברם, כל מי שמעיין בשני המאמרים הללו ומכיר לעומק את תורתו של זאב ז'בוטינסקי, יודע שמנהיג ציוני זה ודאי שלא חזה בעיני רוחו "מדינה דו-לאומית" כפי שזו מצטיירת בעיני רוחם של מצדדי הרעיון בתקופתנו. במאמרו "על ארץ ישראל הדו-לאומית" (1926) אמנם קובע ז'בוטינסקי ברורות, כי החוק של המדינה היהודית העתידית "חייב להבטיח שוויון מלא" לכלל האזרחים - בעמדה זו היה עקבי לאורך השנים. ואולם, הוא ודאי שלא כלל בכך "שוויון לאומי", דהיינו הענקת זכויות לאומיות קולקטיביות למיעוט. לדידו, המיעוט הערבי היה זכאי לכל היותר ל"אוטונומיה אישית", למשל בתחומי החינוך, הדת וענייני סעד שונים (דבר המיושם במלואו במדינת ישראל).

בהמשך המאמר הוא מבהיר כי הרוב הדמוגרפי היהודי (רוב שעל השגתו תעמול המדינה היהודית ועליו תשמור מכל משמר; כך שנה ז'בוטינסקי במשנתו המדינית) יבטיח שהמדינה הדו-לאומית תהיה למעשה "מדינה לאומית של היהודים". זאת מכיוון "שכל רוח התחיקה, המווסתת את אורח חייהם של התושבים, מחוץ למסגרות הצרות של בית ספר, דת, משפחה וצדקה; כל המשטר החברתי של המדינה... כל שיטות חקלאותה, תעשייתה ומסחרה - כל אלה וכל נעימת חייה יהיו, על כורחם, טבועים בחותם העצמיות היהודית... אפילו כל הפאתוס של היצירה הרוחנית הטהורה של הארץ ישא אופי יהודי". ההוויה היהודית תהיה כה חזקה, עד ש"התופעות הלא-יהודיות ימלאו בה תפקיד מועט ביותר". יתירה מכך, ז'בוטינסקי חזה או קיווה שהמיעוט הערבי, למרות כל הזכויות שיוענקו לו, לא יוכל לעמוד מול אופיה היהודי הסוחף של המדינה ויתחיל עם הזמן "להתבולל... כלומר, לסגל לעצמו, באורח בלתי מורגש כשלעצמו, השקפות והרגלי-חיים האופייניים ליהודים, ואף בדיבורו היום-יומי יזדקרו, על כל צעד ושעל מלים עבריות".

הנה כי כן, המדינה הדו-לאומית של ז'בוטינסקי היתה למעשה שם קוד לשוויון אזרחי-משפטי למיעוט הערבי, אך ודאי לא תוכנית פעולה להקמתה של מסגרת מדינתית ערבית-יהודית אחת.

ד"ר טובי עוסק בחקר התנועה הרוויזיוניסטית ומשנתו של זאב ז'בוטינסקי