במאי 1944 ציוו הנאצים על כל יהודי העיר קושיצה שבסלובקיה להתרכז בבית החרושת ללבנים בקצה העיר. סבתי, דוקטור מרים גרוסובה, שהיתה אז בת 34, אימצה לעצמה את מסמכיה של יולוש גרגיי, קרובת משפחה לא יהודיה ויצאה לדרך כדי להימלט מהנאצים ולמצוא מסתור ליד גדות הבלטון, האגם הגדול של הונגריה. את בנה, אלכסנדר, הפקידה בידיה של שרה שלקהזי, שלקחה אותו דרך בודפשט למחסה שלגדות הבלטון ושם הסתתרו שניהם עד שהגיע הצבא האדום במאי 1945 ושחרר אותם ביחד עם עוד יהודים רבים אחרים. שלקהזי לא זכתה לרגע הזה. ב-27 בדצמבר 1944 הגיעו אנשי מחתרת צלב החץ בעקבות הלשנה למסתור אחר שנמצא בבודפשט שבו הסתירו הנזירות יהודים נוספים. הם לקחו איתם כמה מהאנשים שהיו במקום וגם את שלקהזי, הביאו אותם לגדות הדנובה וירו בהם. גופתה של שלקהזי לא נמצאה מעולם, ורק שלט צנוע על גדות הדנובה מספר את סיפורה.

עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת פעלה סבתי כדי שיד ושם יכיר בשלקהזי כבחסידת אומות העולם ומאמציה נשאו פרי: שלקהזי הוכרזה כאחת מחסידת אומות העולם הראשונות. אבל היא לא הסתפקה בזה, ורצתה מאוד שגם הכנסייה הקתולית תכיר במעשה שעשתה. וכך, לפני 13 שנה, בעת ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בישראל, כתבה לו בשארית כוחותיה מכתב ובו גוללה את סיפור הצלתה, כשהיא מבקשת להכריז על שלקהזי כעל קדושה של הכנסייה הקתולית. זמן קצר אחר כך הגיעה התשובה: האפיפיור שוקל את הדבר בדעתו וישיב תשובה. חיכינו וחיכינו והכס הקדוש שתק ושתק. בשנת 2004 מתה סבתי וזמן קצר אחריה גם האפיפיור, ואנחנו היינו בטוחים שהדבר כבר השתכח מלב כל. אבל בקיץ 2006, זמן קצר אחרי שהאפיפיור בנדיקטוס ה-16 נבחר למשרתו הרמה, קיבל אבי הזמנה לבוא ולהשתתף בטקס מיוחד שייערך בבזיליקה על שמו של אישטוואן הקדוש בבודפשט. הוא נסע לטקס הזה שבו הוכרזה ב-17 בספטמבר שלקהזי כמבורכת, שלב שהוא שלב מקדים בדרך להפיכתה לקדושה של הכנסייה הקתולית.

שלקהזי היא הראשונה בהונגריה שזכתה בתואר הזה מאז בורך המלך אישטוואן הראשון בשנת 1083, ולמיטב ידיעתי היא היחידה בעולם שנושאת בתואר הכפול של חסידת אומות העולם ומבורכת של הכנסייה הקתולית, שבשניהם זכתה בעקבות פעולותיה להצלת יהודים. כמה חבל שהדברים קרו רק לאחר מותה.

כעת טוענים כולם נגד האפיפיור בנדיקטוס ה-16, מספרים על ההידרדרות שחלה במעמדה של הכנסייה במהלך שנות כהונתו, על המעשים הנוראים שכמרים בכנסיות שונות עשו בילדים שהיו תחת פיקוחם, על כך שבשמרנותו אסר על השימוש בקונדומים ושבגלל האיסור הזה נדבקו עוד מיליוני בני אדם באיידס ועוד כהנה וכהנה דברי ביקורת ותוכחה, שחלקם אולי מוצדקים.

מי חכם וידע אם אמנם המכתב שכתבה סבתי לאפיפיור הוא שהכריע את הכף לטובת ההחלטה להכריז על שלקהזי כמבורכת? אנחנו מכל מקום מאמינים בזה בכל מאודנו ודווקא משום כך, ועל רקע הביקורת הרבה המוטחת בו, אולי זה הזמן להודות לו, לבנדיקטוס ה-16, על כך שהכיר במעשיה של שלקהזי, הנזירה שלה חייבים חלק מבני משפחתנו את חייהם. הכרתו במעשים הללו אינה רק אקט טכני, אלא היא הכאה חלקית לפחות על חטאי הכנסייה הקתולית. הקדשתם של מי שבחרו בפעולה שהייתה מנוגדת למדיניותו הרשמית של פיוס ה-12, האפיפיור דאז, היא בגדר הפניית עורף למדיניותו השתקנית ועצימת העין כנגד פשעי הנאצים, ולא פחות חשוב, יש בכך משום ניסיון לומר, שמעשיה של שלקהזי אינם עניין יהודי, אלא מעשה מוסרי בעל משמעות עולמית ואנושית. ועל כך ראוי הוא לברכה.