מאות אלפי הבוחרים של נפתלי בנט יכולים לנשום לרווחה. נציג משפחת נתניהו, לא הבכיר בהם, בעלה של שרה, הסכים להיפגש עם המורד אחרי שכנראה הצליח להפיס ולפייס את דעתה של הגברת נתניהו.

בנט, במחווה אבירית, שומר עדיין על סוד פשעו ואינו משתף את הציבור בסיפור שהיה עלול למנוע מבוחריו לממש את כוחם הפוליטי. "אינני עוסק ברכילות", פטר בנט את המתעניינים, כאילו באמת אין כאן יותר מסכסוך משפחתי שאינו נוגע לציבור.

אינני יודע מה קרה בין בנט לשרה נתניהו, אבל כשמאות אלפי בוחרים, של בנט ואולי של מועמדים אחרים, צריכים להביא בחשבון את מערכת היחסים של נציגיהם עם אשת ראש הממשלה, זו כבר איננה "רכילות", אלא פגיעה ישירה וקטלנית בהליך הדמוקרטי.

ראשי ממשלה, נשיאים ומלכים מתייעצים עם נשותיהם, עם ילדיהם ועם הוריהם. לראשי מדינה נבחרים יש גם העדפות אישיות, שאינן נסמכות רק על החוכמה, המפלגה, או סדר היום של מי שמועמד להיות שותפם להנהגת המדינה. איש אינו חולק, כפי שבנימין נתניהו מיתמם, על זכותו להתייעץ עם רעייתו. אבל כשתנאי מוקדם למימוש ניצחון פוליטי הוא ההכרח לקבל תעודת הכשר מבן משפחה של המנהיג - זו פריצת כל המוסכמות הנורמטיביות, ערפול עבה של השקיפות הנדרשת בתהליך קבלת ההחלטות, וקביעת הנפוטיזם כאמת מידה יסודית להרכבת הממשלה. לאמור, לא חשוב כמה אזרחים בחרו בך, מה המצע שלך אומר, או כמה חיונית שותפותך בממשלה כדי לקדם את מדיניותה; תחילה עליך לטהר את שמך אצל המשפחה.

על התנאי זה לא ידעו בוחרי בנט. הם סברו לתומם, כמו רוב אזרחי המדינה, שישראל היא רפובליקה ולא ממלכה. לא כל ממלכה נוהגת כמנהג משפחת נתניהו. רעיית מלך סעודיה אינה ממנה שרים, וגם לא המלכה הירדנית ראניה, שלא להרחיק עד הממלכות הסמליות באירופה. דווקא ברפובליקות הערביות שלפני המהפכה היתה זו הדרך המקובלת לזכות במשרת שר. סוזאן מובארק לא היתה רק יועצת, וכך גם לא ג'יהאן סאדאת. שתיהן, על פי דיווחי האופוזיציה, היו מכתיבות מי ראוי לכהן בממשלה. לילה, אשת נשיא תוניסיה, זין אל-עאבדין בן עלי, מינתה ופיטרה שרים, ואמו של בשאר אסד היתה תחנה חיונית במינוי שרים או מושלים.

ההבדל בין משטרים אלה למשטר נתניהו הוא בכך, שהמעורבות הבוטה של נשות המנהיגים שם איננה סוד. הבדל נוסף הוא, שבמדינות אלה אסור על פי חוק לפגוע במשפחת הנשיא ולהעליב אותה, ואילו בישראל מותר להעליב את אשת ראש הממשלה ואף להסתכסך אתה - אבל לעומת מדינות ערב, שבהן העונש על מעשה כזה גלוי וידוע, בישראל ה"פושע" יוכל רק לנחש מה יהיה עונשו.

טירוף המערכות הישראלי אינו מסתכם רק בסינון משפחתי של מועמדים לקואליציה. האם ידועה, למשל, מה מידת השפעת משפחת נתניהו על מדיניות הממשלה? על קביעת סדרי עדיפויות בתקציב? ומה השפעת שרה נתניהו על הקצאות וסיוע למוסדות שונים? האם "הפיוס" הדרמטי בינה לבין בנט יתיר לה להתקשר אליו כשיהיה שר ולבקש ממנו טובה כלשהי, לטובת הציבור כמובן? האם בנט, שיוסר בעקרבים בידי נתניהו, יעז להמרות את פיה?

אין זו "רכילות", כדברי בנט המבטל את הפרשה. גם לא פגיעה בזכות ההתייעצות של נתניהו בקרוביו. שהרי מה התועלת בתקנות מחמירות הקובעות תנאים למינוי יועצים ובביקורת המבקר על תהליך קבלת ההחלטות, אם היועצת הראשית של ראש הממשלה עומדת מעל לכל ביקורת? אם שרה נתניהו רוצה להיות אשת ציבור משפיעה, זו זכותה; אבל תואיל לפרוש לפני הציבור את עמדותיה, דעותיה, ואת סדר היום שלה. כך יוכל הציבור גם לשפוט את ראש הממשלה באופן ראוי.