טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא בני המן

תגובות

עו”ד יהודה וינשטיין ידע סודות כמוסים של מדינת ישראל עוד לפני מינויו ליועץ המשפטי לממשלה, בהיותו פרקליטם של חשודים ונאשמים. עכשיו מוצא עצמו וינשטיין בלבו של אבסורד המתקרא “צו איסור פרסום” ‏(צא”פ‏). וינשטיין הודיע ששקל והחליט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד “הארץ” ובעלי תפקידים בו - לא בדרג הכותב, יש לקוות - בחשד לעבירה לכאורה של הפרת צא”פ שיפוטי ביודעין, בפרשת בן זיגייר.

על צווי איסור הפרסום חותמים שופטים, ששוכנעו מנימוקי המשטרה, השב”כ או הפרקליטות, ולחילופין בעקבות בקשות ההגנה או צדדים בהתדיינות אזרחית. בצווים אין פירוט של ההנמקות ששיכנעו את השופטים - למשל, איסור ציטוט פרסום זר מחשד שסוד יוברח, כדי להלבינו בתחבולת ייבוא־ייצוא בבלוג זניח כלשהו בחו”ל, בכוונה להחזירו ארצה לפרסום כאן, כחדש.

האבסורד מתחיל בפרסום איסור הפרסום. השופטים גוזרים צא”פ על גבי צא”פ, איסור לפרסם את העובדה שהוצא צו איסור פרסום ‏(במחדל משווע, אינם מקפידים לאסור על פרסום האיסור על פרסום האיסור, וכך עד אינסוף‏), אבל קיום הצו תלוי בפרסומו בקרב מפרסמיו־בכוח. אם אלה לא יידעו שהוצא צו, הם עלולים לבוא לידי תקלה ולפרסם את שנאסר, וסוף לסוד.

פרסום, בהוראת החוק, פירושו העברת מסר לאדם אחד או יותר בנוסף ליעדו הישיר של המסר. אין הבדל עקרוני בין שידור בטלוויזיה - ארצית כקהילתית - לבין כתבה בעיתון, ידיעה באינטרנט, מבזק ברדיו, נאום בעצרת, דרשה בבית כנסת, פתק על לוח מודעות, כרזה הנגררת על ידי מטוס, כף ידו של מרדכי ואנונו, פשקוויל, וברוח הזמן - גם שרבוט עצמי בדף פייסבוק. כדי להתרות במחזיקים באמצעי הפרסום שלא לפרסם את שנאסר, הכרח לפרסם בקרבם את דבר האיסור.

יוצא שכדי למנוע מ–7 מיליון ישראלים ובעקבותיהם מ–70 מיליון איראנים ו–700 מיליון זדים אחרים לראות, לקרוא ולשמוע דבר־מה, מופץ אותו דבר ששמו בל ייזכר ברבים ל–700 או 7,000 עיתונאים, ומבטיח בכך גילוי הנסתר. האיסור הוא בעצם אישור - מה שבעיתונות לא ידעו, או לכל היותר חשדו, מתאשר מתוקף הפצת הצו.

הסתירה הפנימית אינה מסתיימת בהרחבת מעגל הנדרשים לשמור על המעגל לבל יתרחב. וינשטיין מספר שהצא”פ הועבר ל”10 כלי תקשורת מרכזיים”. המניין כולל, בוודאי, ארבעה־חמישה עיתונים, שלושה ערוצי טלוויזיה, שתי תחנות רדיו ואתר חדשות אחד ‏(או שניים, אבל אז המספר כבר דו־ספרתי‏). ומה עם כל השאר? אצלם מותר להניח מכשול בפני עיוור? וערוץ הכנסת, האם הוא נחשב לאמצעי תקשורת שניתן למנוע ממנו לשדר כאשר ח”כ חושף סוד במליאה, או לזרוע חסינה של הרשות המחוקקת?

כך או כך, ההחלטה למי להעביר את הצא”פ ולמי לא, פירושה שהיועץ המשפטי או שלוחיו לא מילאו באורח עיוור ומכליל את חלקם באכיפה המקדימה של צווי השופטים, אלא הפעילו שיקול דעת. כך בדיוק נהגו אותם כלי תקשורת מרכזיים, שבניגוד לדימוי העממי אינם עשרת בני המן. מארב סביל או פעיל להערת אגב בירכתי המרחב המקוון, לא; ציטוט תחקיר באחד מ–10 כלי התקשורת המרכזיים במדינה חשובה, למה לא. לשיטתם המגושמת של מבקשי הצא”פ, גם אילו הופיעה ראשת ממשלת אוסטרליה בפרלמנט בקנברה ונאמה בשידור ישיר על פרשת זיגייר, היה על התקשורת הישראלית להימנע מלדווח על כך.

כאשר הלכה מתרוקנת מתוכנה, נתון ליועץ המשפטי - וזכור חיים כהן, שסירב לאכוף את לשון החוק שאסר מעשים הומוסקסואליים - מרחב החלטה לשנות אותה למעשה. לקחי פרשת זיגייר מזמינים אצל וינשטיין חשיבה רעננה בסוגיית צווי איסור הפרסום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות