טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצחוק על השואה

תגובות

באחד מהמערכונים המפורסמים משחקים כוכבי "ארץ נהדרת" תלמידי תיכון המבקרים באחד ממחנות ההשמדה בפולין והופכים את טקסי ההתייחדות עם הקורבנות ואת הסיור בין המוצגים המזעזעים, לרגעים מצחיקים. סדרת המערכונים שיעשעה רבים, אך באותה מידה הכעיסה לא מעט צופים ופגעה בהם. כיצד העזה תוכנית הומור וסאטירה לצחוק על השואה וסמליה? שאלו צופים זועמים.

מבלי משים חשפו המערכונים עצב רגיש ביותר בחברה הישראלית: הומור על השואה. לכאורה מדובר בשני מושגים שלעולם לא ייפגשו. מצד אחד, השואה - תמצית הזוועה האנושית שאיימה להשמיד את עם ישראל, ומנגד - הומור, שכל תכליתו לבדר ולשעשע.

האם מותר וניתן לחבר בין הומור לשואה?

בעבודתי כנציב פניות הציבור ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אני מקבל מפעם לפעם תלונות של צופים הקשורות בחיבור בין הומור לשואה. באחרונה הגיעה אלי תלונה של תושב מרכז הארץ, שהלין על מערכון ששודר באחת מתחנות הרדיו האזוריות. במערכון ריאיינו, לכאורה כמובן, שני מנחי התוכנית נהג קטר נאצי, בעל מבטא גרמני, שתוך כדי "הריאיון" זירז בקול צווחני את היהודים לעלות לרכבת, בהוראת היטלר, בדרכם אל התחנה האחרונה.

המתלונן קבל על פגיעה קשה בזכר קורבנות השואה ובניצולי השואה. מנהל הרדיו טען בתגובתו, כי מדובר בקטע הומוריסטי, שבא להשמיע ביקורת על אירוע אמיתי שהתרחש ברכבת הקלה בירושלים. המערכון הקשה להאזנה חידד את השאלה, אם 68 שנים לאחר שהשואה התרחשה על אדמת אירופה וצפון אפריקה יש מקום להומור הקשור בה.

מאז ומעולם שימש ההומור, בין היתר, ככלי לבריחה ממציאות קשה. בספר "מבעד לדמעות" חושף החוקר איתמר לוין, המתמחה בנושא, את תופעת ההומור בקרב היהודים במחנות הריכוז וההשמדה ומציג אותה כנשקם של החלשים. ההומור כלל בדיחות, מערכונים והצגות שהועלו במחנות: "אל מול הטירוף המשתולל, התגונן הקורבן בחשאי בהבליטו את המגוחך... ההומור בגטאות הופיע בלבוש שונה וכלל מערכונים ואף ליצנות רחוב", כותב לוין.

אם אז צחקו היהודים על עצמם ועל מצבם הקשה, האם אין מקום בימינו להומור על השואה?

הומור הוא אחד היסודות הבריאים בחברה דמוקרטית. הומור על השואה יכול להעיד על חוסן ובריאות של החברה הישראלית, המסוגלת להביט מזווית אחרת על אחת הזוועות האנושיות שאיימו לכלות את העם היהודי. בנסיבות מסוימות, ההומור אף יכול לשמש כעוד גשר לדור הצעיר המבקש ללמוד על השואה ולהכיר צדדים אחרים שלה. בנסיבות אחרות, הוא יכול להקל את המבוכה של רבים מבני הדור הצעיר, ולסייע להם להתמודד עם הזוועות, המראות והסיפורים.

ואולם מה הם גבולות ההומור הזה?

הומור העוסק בחיי היום יום של היהודים בשואה ובקשייהם, המשתמש במלים המזוהות עם השואה, מבקר את תעשיית המסעות של תלמידי התיכון לפולין ומטיח ביקורת סאטירית בטיפול הרשויות בניצולים הוא הומור "נסבל" ואף ראוי. מנגד, הומור הפוגע בכבוד האדם, העוסק בהשמדת היהודים ובהשמדת המתנגדים למשטר הנאצי, ברכבות המוות, במשרפות, בצורות הרצח המזויעות ובתהליך ההשמדה הוא הומור פוגעני ובזוי, שאין לו מקום.

מבקרי יטענו בוודאי, כי המדרון הוא חלקלק וכי הסדק שייפתח לטובת הומור מתון ושקול על השואה יגלוש במהרה אל ההומור השפל. ואולם אם נשכיל לשרטט את גבולות ההומור על השואה בשיח הציבורי ובאמצעי התקשורת, ומנגד ניאבק בקשיחות בלתי מתפשרת בהומור הבזוי - נשמור על כבוד השואה, ובעיקר על כבודם של מאות אלפי ניצולי השואה וילדיהם.

אם לא נשכיל לעשות זאת - "הומור השואה", המטפטף אט אט ובאופן טבעי לתוך מציאות חיינו, ייהפך למבול של שטנה.

הכותב הוא נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות