טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יובל אלבשן, בבקשה, די

תגובות

שמאלנים אוהבים חשבון נפש, ולקרוא לאחרים לעשותו - הם אפילו אוהבים יותר. לפעמים, כמו במאמרו של יובל אלבשן, נלווית לקריאה הנחרצת גם המלצה מעשית: אלבשן מציע לגדעון לוי להניח את העט, ובאותה הנשימה גם לארגוני זכויות האדם הישראלים להתפרק. למה? כי שונאים אותם.

ארגוני זכויות אדם למרבה הצער אינם פופולריים לא רק בישראל, אלא בכל העולם - גם במקומות שבהם לא ניטש סכסוך עקוב מדם, אפילו בכאלה שלא הושחתו על ידי כיבוש. בפעמים שבהן ארגוני זכויות אדם כן זוכים לאהדה, היא מגיעה לרוב מהקבוצה שלמען זכויותיה הם פועלים. אמנסטי, למשל, נהנה מדימוי ציבורי חיובי בישראל כאשר פעל לשחרורם של יהודים שנכלאו בברית המועצות בשל רצונם לעלות לארץ. הוא פחות אהוד כאשר הוא מגנה את יחסה של ישראל לפלסטינים.

זוהי המשימה כפויית הטובה שלקחו על עצמם ארגוני זכויות אדם ועיתונאים כמו גדעון לוי: להשמיע את קולם של אלו שהממסד מנסה להשתיק או למחוק. ארגוני זכויות אדם דואגים לתושבי החצר האחורית של החברה, והם מציפים סוגיות מטרידות, הפוגעות בתחושת צדקת הדרך הקולקטיבית. הדבר תקף שבעתיים לגבי ישראל, שבה רוב הציבור היהודי רואה בפלסטינים אויב, תפישה המשליכה על יחסו לאלו שפועלים להגנה על זכויותיהם.

ארגוני זכויות האדם לא מחפשים אהבה, זו אינה סיבת קיומם ולא מטרת שליחותם. הם רוצים להראות את הצדדים האפלים של השלטון והחברה, ולהשפיע על המציאות. לעתים על מנת לעשות זאת נדרשת תמיכה ציבורית, אך אין זו פונקציה הכרחית. אלבשן טוען שארגוני זכויות האדם איבדו את היכולת להשפיע, אך אם זה היה נכון, היו מתעלמים מהם, ולא נאבקים בהם. אם לארגונים לא היתה השפעה, לא היו מעלים בכנסת שלל הצעות חוק במטרה להצר את צעדיהם ולפגוע בפעילותם.

אלבשן כותב שאין תועלת בכך שגדעון לוי ימשיך לכתוב את מאמריו המעצבנים ושארגונים כמו "בצלם" ימשיכו להפיץ  מידע מבאס בדו״חותיהם.  באיזו פעילות הוא רואה תועלת אפשרית? זאת לא נדע. מלבד דוגמה מופרכת של החלפת שם מאחז ועמותה דמיוניים בשם אחר, אין בטקסט הצעה קונקרטית. חבל, כי אם הוא רואה חשיבות בפרסום מידע על הפרות של זכויות אדם בשטחים ויש לו רעיון כיצד השליח שמביא בשורות רעות יזכה לזר דפנה במקום למטח קללות - נשמח לאמץ אותו.

החברה הישראלית עברה תהליכי עומק שאיפשרו, בין היתר, את המשך השלטון הצבאי בשטחים ואת הקמת ההתנחלויות והרחבתן בסיוע נדיב של ממשלות ישראל. כדי לשמר את אחיזתה בשלטון תנועת ההתנחלות ואמצעי התעמולה השונים שלה, כמו "ישראל היום", ״ישראל שלי״, ״המכון לאסטרטגיה ציונית״ ו"אם תרצו"  , מנסים להשתיק את מי שמתנגד לכיבוש, ולעתים גם להסית נגדו. כך נוצר בישראל אקלים פוליטי רעיל, שבו כל ביקורת על מדיניות הממשלה נתפשת כבגידה ומובילה לנאצות במקרה הטוב ולאלימות פיזית במקרה הרע.

אלבשן בעצם מציע לנו להיכנע לניסיונות ההשתקה. לקפל את הדגל ולוותר, לפחות בינתיים, עד שישתנה כיוון הרוח הרעה. והרי, אם ארגוני זכויות האדם חטאו, הרי זה דווקא בכך שהם לא עיצבנו מספיק, לא איתגרו בנחישות הנדרשת את אזור הנוחות הישראלי שמאפשר להמשיך בכיבוש כמעט חמישים שנה, ועדיין להחשיב את עצמנו כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״. אהבה נחפש, לפי שעה, רק בחיים הפרטיים, לא בפעילות ציבורית. שם יש לנו תפקיד אחר.

הכותב הוא קמפיינר בארגון "בצלם"

יובל אלבשן
גלי איתן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות