טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלוואי שהם ברחו

תגובות

אולי הם לא ברחו. אולי הם חתרו למגע, קפצו על הרימון, תלו את עצמם בשבי עם פתקים קטנים שכתוב עליהם "לא בגדנו" בין אצבעות הרגליים. אבל האמת היא שהם כן ברחו, ואם לא ממש הצוערים האלה, אז אחרים במקומם היו בורחים. וזאת התקווה הגדולה שנשארה לנו כאן, שהם נהגו ממש כמו החיילים במצלמות האבטחה מהפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, שבו נרצח הפליט האריתראי, הבטום זרהום, שזוהה בטעות כמחבל.

ולמרות זאת, אין בנמצא אף אחד שאומר: אולי הצוערים ברחו. כי בריחה בישראל משמעותה בגידה, ואף אחד לא רוצה להאשים עשרות מטובי בנינו ובנותינו בבגידה. זה הרי הפחד האמיתי של מרבית העוסקים בשאלה, ואני לא מדברת רק על כמה אנשי ימין מטורפים כמו איתמר בן גביר או הצל, גם לא על חברי לה-פמיליה. זה נכון שהצל עושה הכל חוץ מלקרוא להם בוגדים, ויהודה גליק שמסמן בדרך כלל איזה קול היגיון בתוך דמוקרטיה-ליהודים-בלבד חושב ש"הצבא חייב לציבור תשובות". אבל גם משה כחלון מדגיש ש"כוחות הביטחון שלנו פועלים לשמור על ביטחוננו ללא לאות תוך סיכון חייהם", ואור הלר מגן גם הוא על הצוערים ואומר "לא נתקלנו בשום עדות של חייל שחשש לפתוח באש".

אלה ואלה משחקים לתוך אותה תבנית: אסור לברוח, ואם ברחו זה אסון. אבל אני לא הייתי פוסלת את העובדה שזה בדיוק מה שהם עשו. ברחו ובגדו. שהם סירבו לגלם בגופם את הנכונות התמידית למות למען המולדת. ובאמת, המשמעות של הסירוב הפיזי להקריב את החיים בשביל אידיאל שאף אחד כבר לא יודע מה הוא, היא סיבה אמיתית לדאגה עבור אלה שמתכוונים להמשיך להשליט משטר לא דמוקרטי על שישה וחצי מליון פלסטינים בין הירדן והים.

זה נכון שתוצאות הבחירות מוכיחות שמרבית החיילים בצה"ל מעוניינים באופן תאורטי במשטר כזה, או לפחות מוכנים לקבל על עצמם את הזמניות התמידית שלו – אבל צריך להכיר במשמעות הגדולה שיש  בסירוב למות עבור המטרה הזאת, ואולי גם לסירוב להמית למענה.

ישראלים אמיתיים, ציונים אמיתיים, לא אמורים להסתובב ולהציל את עצמם, כי הרעות מחייבת הקרבה. אלה לא רעיונות חדשים והם קיימים עוד לפני שקיימת ישראל, ולא לפעול לפיהם תמיד היה שווה ערך לבגידה. זו בגידה בגלל שלא ככה היינו אמורים להיות, ובגלל שאיתן רודנר, מורה הדרך, לא היסס לרגע. ודעו לכם, זה לא סירוב זמני, כזה שנובע מתפקוד לקוי תחת לחץ, או מתנאי שטח לא אידיאליים לירי, להיפך. אלה מבוגרים צעירים שירו במטווח עשרות פעמים, אבל באף אחת מהפעמים לא שיקרו לעצמם שברגע האמת ישתמשו ביכולות שרכשו.

אפשר למצוא בסירוב הזה את ההכרה בטשטוש של צדקת הדרך, את הרגש הבסיסי של חמלה, שאולי לא נמחק לגמרי מהלב היהודי-ישראלי, ואת ההכרה באנושיות הבסיסית של המחבל מפיגוע הדריסה בירושלים, פאדי אל-קונבר, ואחרים, שמוכנים למות ולהמית למען המטרה שלהם. אגדיל ואומר שגם ארבעת החיילים שנהרגו בפיגוע הנורא הזה, אם היו נשאלים – ככל הנראה היו מעדיפים להסתובב, לרוץ, ולחיות.

מי שרוצה לנצח בקרב על עתיד החיים באדמה הזו לא צריך לייחס לחיילים עוז רוח שלא התקיים בהם. מי שרוצה לשנות את המציאות צריך קודם כל להכריז שמה שרואות העיניים אכן קרה – החיילים ברחו. הלוואי שהם ברחו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות