אף שמפעל ההתנחלויות אינו מוסרי ומהווה איום קיומי על המדינה, סירוב האמנים להופיע באריאל אינו צעד נכון. זאת משום שבדיון הפוליטי יש להפריד בין השאלה מה צודק לבין השאלה מהם הצעדים הפוליטיים שיש לנקוט כדי להשפיע על המציאות.

גם אם מצפונם של האמנים אינו מאפשר להם להופיע בהתנחלויות, לא נובע מכך שהם חייבים לפצוח במהלך ציבורי המגובה בהד תקשורתי. אמן יכול לבקש ממנהל התיאטרון להתחשב בו, כשם שיש שחקנים המבקשים לא להופיע בהצגות שמתקיימות בשבת, והתיאטרון מתחשב בהם.

כלומר, יש שחקנים שמצפונם האישי אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות התיאטרון, אך הם אינם כופים אותו על התיאטרון.

הפיכת המצפון לכלי שרת פוליטי היא מעשה של חוסר אחריות. האמנה החברתית, כפי שמציג אותה תומס הובס ב"לויתן", מניחה מראש את השוני באמונות, בהעדפות ובמצפון של בני אותה חברה. בני האדם מכוננים את מוסדותיה הפוליטיים של המדינה כדי שזו תהיה הזירה שבה החברה מקבלת הכרעות על גורלה. אם כל אחד יביא את מצפונו למרחב הציבורי, לא תהיה חברה אלא אנרכיה.

מנגד יטענו חסידי הפוסט-מודרניזם, כי "הכל פוליטי". כל מעשה שאדם עושה מבטא הכרעה פוליטית, ולכן אי אפשר להפריד בין מאבק המתנהל בזירה הפוליטית (בכנסת ובממשלה) לבין חיי היום יום (הכוללים גם הצגות תיאטרון). הבעיה בעמדה כזאת היא שגם אנשי ימין יכולים לפעול לפי הכלל של "הכל פוליטי" ולהיות סלקטיביים בפעולותיהם. למשל, שוטרים לא יסכימו לאבטח את מצעד הגאווה או עובדות סוציאליות יסרבו לטפל בערבים. "הכל פוליטי" חל בשמאל ובימין כאחד.

זאת ועוד, עמדת הסירוב אינה עולה בקנה אחד עם שאיפות השמאל להנהיג את המדינה, אלא לכל היותר מבטאת השלמה עם מצבו כמיעוט זעיר. השחקנים באקט הסירוב לא רק עושים מעשה פוליטי אלא גם משדרים מסר לחברה, שסרבנות היא כלי לגיטימי במאבקים פוליטיים. הם רק שוכחים, שמחאות סירוב מתאימות למיעוטים שוליים בחברה, שאיש אינו מניח כי אי פעם יגיעו לשלטון ויורו על החלטה שנויה במחלוקת, שתחייב גם אנשים שאינם מסכימים אתה. אפשר להצדיק סרבנות משמאל, אך מחירה הוא אובדן הלגיטימציה של השמאל כמנהיגות פוטנציאלית.

טל וולפסון, סטודנט לכלכלה ופילוסופיה

ירושלים