השמחה והגאווה על נס תחייתה של הקוממיות העברית, ועל עצם קיומה של מדינת ישראל, הן מהדברים שאסור לשכוח ולאבד גם בימי החולין, המלאים מדרך הטבע רטינות, דאגות והתמקדות בכשלים ובמחדלים. וביום העצמאות במיוחד מבקש הלב להתעלות בתחושת חג, אך גם למצוא סיבה למסיבה מעבר לצבירה של עוד שנת קיום.
במובן זה, חל בשנים האחרונות שינוי-מה בתפישת הזמן הישראלית: זו היתה תמיד דינמית, שוחרת הישגים והתקדמות - בין בהתעצמות צבאית ובין בהישגים מדיניים וכלכליים; אך זה שנים מספר היא נעשתה במקרה הטוב סטטית: מסתפקת בהישרדות גרידא. את השינוי הזה יש לזקוף להצלחה הגדולה של מדיניות "הנמכת הציפיות", שאותה הניף ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד משחר ימיו בפוליטיקה. לפי השקפה פסימית זו, הצוברת כוח בשלוש השנים האחרונות - לא רק שכבר אין לצפות לפריצת דרך מדינית או להישג לאומי מרשים - אלא שיש לראות כהצלחה רבתי כל יום שבו לא מתרגשת על ראשנו שואה שנייה.
את הסטגנציה שבה שרויה ישראל הרעידו בשנה האחרונה הסחף האיסלאמי במדינות ערב ושחיקת הסכמי השלום מבחוץ, והתעוררות תנועת המחאה ההמונית - מבית. אך על כל אלה האפילה אג'נדת "האיום האיראני", שזה שלוש שנים הפכה בידי ממשלת נתניהו לא רק למדיניות אחת ויחידה, אלא כמעט למגדירת-זהות. עם כל חומרתו, האיום הזה הפך איצטלה המאפשרת לממשלה לחמוק מעיסוק בבעיות היסוד האמיתיות של ישראל, ולהמשיך באינרציה של העמקת ההתנחלויות והסיפוח הזוחל.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב המאמרים והפרשנויות ישירות אליכם
החתירה לשלום, לשגשוג, לנורמליזציה והשתלבות במשפחת העמים, שהיו במשך 60 שנה חזונות מובנים מאליהם - התפוגגו במים העומדים של בצת הפחדים, ההתכנסות והבידוד כמעט מרצון. עם בשורת "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", אותה נושא ברמה ראש הממשלה, אפשר אולי ללכד קהילה - אבל לא להוביל לאורך זמן מדינה בוטחת לעבר עתיד זוהר, לו מייחלים כולנו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
