מורשת הייאוש

יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של ישראל, הלך לעולמו בשבת והותיר אחריו מורשת מדינית מסוכנת וזורעת ייאוש. מוקירי דרכו של שמיר בימין הרוויזיוניסטי זוכרים לטובה את דבקותו ברעיון ארץ ישראל השלמה ובהקמת התנחלויות בכל אתר. הם רואים בו מודל של מנהיג אידיאולוגי צנוע, שאינו מוותר על עקרונותיו. אבל האמת היא ששמיר הפך את חוסר המעש המדיני למדיניות ואת שמירת הקיפאון למטרה. אלו הביאו, בין היתר, לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. התערבותו הבוטה לסיכול ההסכם שהשיג שמעון פרס עם המלך חוסיין ב-1987, שנודע כהסכם לונדון, הביאה כנראה לעוד החמצה מדינית משוועת.

גם השבחים שהעתירו על ראשו בזכות הבלגתו במלחמת המפרץ הראשונה היו מופרזים בהתחשב בעובדה שארה"ב לא הותירה מרחב תמרון גדול בידי ישראל, כשהורתה לה שלא להתערב בנעשה. למחרת המלחמה נענה שמיר להזמנתו של ג'ורג' בוש להשתתף בוועידת שלום אזורית שהתקיימה במדריד. לימים הודה שהוא נענה בעל כורחו ליוזמה האמריקאית, כדי לשמור על היחסים המיוחדים עם ארה"ב, וכי התכוון לגרור רגליים עד אין קץ בנבכי התהליך המדיני. ואולם סירובה של ממשלת שמיר להקפיא את הבנייה בהתנחלויות הביא לאחד המשברים הקשים ביחסים בין וושינגטון לירושלים, כשבוש הקפיא ערבות של עשרה מיליארד דולר שישראל ביקשה לקליטת עלייה.

בנימין נתניהו הוא, למרבה הצער, ממשיך דרכו של שמיר בראשות הממשלה ובהנהגת הליכוד. גם נתניהו נענה ליוזמות אמריקאיות, כל עוד אין בהן כדי לאיים על שלמות הארץ ולפגוע במפעל ההתנחלויות. גם הוא ניסה, ואף הצליח, לגייס את יהדות אמריקה ואת הקונגרס לבלימת מאמציו של נשיא ארה"ב לקדם את המו"מ עם הפלסטינים. מדיניותו של שמיר - הרחקת ההסדר עם הפלסטינים והסיכוי לשלום עם מדינות ערב - היא גם מדיניותו של ראש הממשלה הנוכחי, תלמידו המובהק.

Read this article in English: The legacyb of despair

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות