לפני כמה שבועות, בקול ענות חלושה והרחק מעין התקשורת, הסתיים אחד המאבקים הבולטים שניהל שר החינוך, גדעון סער, בשנים האחרונות: המאבק נגד בית הספר הפרטי "חברותא" בעמק חפר, ובהקשר רחב יותר נגד החינוך הפרטי. אפשר להבין את סער: איש לא אוהב להודיע בציבור על כישלונותיו. עם זאת, המלחמה שהוביל בשם חיזוק החינוך הציבורי היתה למעשה בריחה מהתמודדות עם הבעיה האמיתית - התפשטות מאפייני החינוך הפרטי, ובראשם מיון תלמידים וגביית כסף רב מההורים, אל בתי הספר הציבוריים. מבחינה זאת החינוך הפרטי כבר ניצח. הווירוס השתלט על הגוף.

"חברותא" משך אש כבר עם הקמתו, לפני כשלוש שנים, לא מעט בגלל שכר הלימוד השערורייתי שגבה מההורים - כ-30 אלף שקל בשנה. משרד החינוך סירב לתת לו רישיון, בין השאר בנימוק שחברותא פוגע בעקרונות האינטגרציה ובבתי ספר ציבוריים בסביבה, באמצעות משיכת תלמידיהם המצטיינים. ועדת ערר, ובהמשך גם בית משפט מחוזי, דחו את הטענות והעניקו לבית הספר את הרישיון.

לאחר שמשרד החינוך עירער לבית המשפט העליון על פסיקת המחוזי, רמזו לו השופטים שאם ברצונו לצמצם באמת את החינוך הפרטי עליו לעשות זאת דרך חקיקה ראשית - ולא באמצעות תקנות, כפי שבחר סער. כששאלו השופטים את נציגי משרד החינוך מדוע השינוי לא היה בחקיקה, התשובה היתה "השר שקל את שיקוליו".

הנה תשובה אפשרית: פסילת מסגרות חינוך פרטיות בנימוקים עקרוניים, האוסרים על מיון תלמידים, עלולה לחייב את משרד החינוך להחיל עקרונות אלה גם על בתי הספר שבאחריותו. לא מדובר רק בקונפליקט ודאי עם מערכת החינוך החרדית, אלא גם בניקוי בתי הספר הציבוריים, הרשמיים, מ"כיתות ייחודיות" למדעים, למחשבים, לתקשורת ולתחומים אחרים שקורצים בעיקר לשכבות המבוססות. מילא מלחמה בחרדים, אבל לשם מה ליזום מהלך שעלול לפגוע בהורים חזקים, בני המעמד הבינוני-הגבוה?

איש במשרד החינוך אינו יודע כמה "כיתות ייחודיות" יש במערכת הציבורית. חלקן קיימות כבר בבית הספר היסודי, אך התופעה מתרחבת בחטיבת הביניים. הקבלה לכיתות האלה אינה שוויונית ופתוחה לכל. הסלקציה יכולה להיות ישירה - הסתמכות על ציונים ובדיקה כביכול של "נטייה" ו"כישורים" (שם קוד שנועד להבטיח רקע חברתי הומוגני של המתקבלים), או עקיפה - יכולתם של ההורים לשלם אלף שקלים נוספים מדי חודש (במקרה הטוב). "הכיתות הייחודיות" מציעות תנאים משופרים - יותר שעות לימוד, לעתים גם בכיתות פחות צפופות.

בהעדר מידע מוסמך, הנתון הרלוונטי, הלקוח מסקר שפירסם לפני שנה וחצי איגוד מחלקות החינוך בשלטון המקומי, מגלה שביותר ממחצית הרשויות פועלים מסלולי לימוד ייחודיים בבתי ספר ציבוריים. קשה לפטור את חוסר הידיעה של משרד החינוך על היקף התופעה רק בסרבול ביורוקרטי או בקושי של הנהלת המשרד לדעת מה קורה בכל אחד מכ-4,300 בתי הספר בישראל. הבעיה עמוקה יותר. עובדה שפתיחת "כיתות ייחודיות", בניגוד, למשל, לבתי ספר ייחודיים, אינה מעוגנת בנהלים כלשהם. חוסר הכללים והערפל האופף את הנתונים אינם טעות, אלא מדיניות בפני עצמה.

חינוך פרטי הוא זכות לגיטימית. פחות צודקת ההתבססות של מסגרות פרטיות על התשתית הציבורית. סער ואנשי משרדו, שמתיימרים לחזק את החינוך הציבורי, מעקרים את מהותו השוויונית. לסער היה קל לגלגל עיניים בזעזוע במקרה של "חברותא". קשה יותר להתמודד עם האי-שוויון שמייצרת המערכת שבאחריותו.