"המשלחת האיכותית ביותר", קראו ראשי הוועד האולימפי הישראלי ל-37 הספורטאים שיצאו ללונדון. בהנחה שספורטאיות ההתעמלות האמנותית לא יפתיעו ויזכו באחד משלושת המקומות הראשונים, זו תהיה המשלחת הראשונה מאז 1988 שתחזור מהמשחקים האולימפיים בלי כל מדליה.

הספורטאים, המאמנים ואנשי המקצוע הנלווים אמנם השקיעו עבודה ומאמץ, אך את זה עושים גם המתחרים האחרים מכל רחבי תבל, וטוב יותר. מקבץ ההישגים הישראלי - פרט לשחייה - היה צבר של כישלונות ברגעי האמת.

הוועד האולימפי הישראלי, ובראשו היו"ר צבי ורשביאק, לא עמד בשום מטרה שהציב לעצמו - להמשיך את רצף המדליות, להעלות אשה על הפודיום ולזכות במדליה במקצוע חדש. אך למרות הנתונים הבעייתיים ניסיון העבר מלמד, שאיש לא ישלם את המחיר.

הכישלון אינו תולדה של חוסר משאבים. יש לא מעט כסף בספורט הישראלי, אלא שאין הוא מחולק בצורה נכונה. רוב הכסף מוזרם לענפים הפופולריים, כדורגל וכדורסל, בין היתר כי הם, בעיקר הכדורגל, מקור להכנסת הכסף, שחלקו הגדול מגיע דרך מועצת ההימורים. וכך, במקום להשקיע את הכסף בתשתיות אולימפיות הוא מושקע באצטדיוני כדורגל. זוהי טעות מבנית: בכסף המושקע באצטדיון כדורגל חדש, כמו זה שנבנה בפתח תקוה, למשל, אפשר לבנות עשרות אולמות התעמלות, שבהם ישתמשו אלפי ילדים ובני נוער.

כדי לפתח את הספורט לטווח רחוק יש להשקיע בדור העתיד. הבעיה היא, שבישראל אין חינוך לספורט, אין מודעות ספורטיבית ואין תרבות ספורט. שיעור גבוה של בוגרי התיכון יסיימו 12 שנות לימוד בלי לעסוק ברצינות, ולו כחובבים, בענף ספורט כלשהו. כדי שהספורט הישראלי יעלה על דרך המלך דרושה מהפכה - גם בתקצוב, אבל קודם כל בחינוך ובגישה. זה עניין סיזיפי ומתמשך - ממש כמו אימוני ספורט - אבל אין דרך אחרת.