להפעיל שיקול דעת

ממשלות ישראל אימצו לעצמן בשש השנים האחרונות דפוס פעולה של התנקשות בעזרת אקדח שעליו מורכב משתיק קול: מבצע צבאי נקודתי, לרוב מהאוויר או מהים, ללא כוחות יבשתיים גדולים, כשהמטרה היא פגיעה באיום הולך ומתהווה. כך היה בספטמבר 2007 בתקיפת המתקן הגרעיני שצפון קוריאה בנתה במזרח סוריה, וכך בעוד פעולות רבות שיוחסו לישראל, מסוריה ועד סודאן.

המדיניות הישראלית בנויה על שני רבדים: הרובד הראשוני הוא הרובד המעשי, המבצע עצמו, שבא לענות על צורך ביטחוני. הרובד האחר קשור לניסיון הישראלי לא למשוך תשומת לב גדולה מדי, ומכאן גם השתיקה הרשמית. אם תורת הלחימה האמריקאית בעשור שעבר כונתה ״הלם ומורא״, השיטה הישראלית היא ״הלם ואלם״.

רכיב חשוב במדיניות המבצעית הישראלית הוא התיאום עם וושינגטון. ארצות הברית נשאבה בעשורים האחרונים לאזור, והעמיקה את מעורבותה הצבאית בו. הנהגתה מעוניינת לדעת לאן פני ישראל, כדי לכלכל את מעשיה. מאחר שמדיניות המבצעים הבלתי־מוכרזים מוכלת באופן עקבי כבר כמה שנים, יש להניח שהיא מקובלת גם על הממשל בוושינגטון, ושהתקבע קו רציף המעוקר מפוליטיקה פנימית ומתבסס על שיקולי ביטחון ענייניים.

מה שהיה נכון לפני שסוריה נקלעה לשנתיים של מלחמת אזרחים עקובה מדם, נכון שבעתיים עכשיו. משטרו של בשאר אסד נלחם על חייו, בזמן שבעלי בריתו הולכים ומתמעטים. בהנחה שיחידות חיזבאללה ממלאות את השורות שהידלדלו בצבאו של אסד, דומה שלנשיא הסורי קשה לסרב לבקשות של חסן נסראללה או של פטרוניהם המשותפים בטהראן. במציאות מורכבת זאת, גוברת הסכנה להעברת נשק אסטרטגי (טילי קרקע־קרקע, חוף־ים וקרקע־אוויר) לידי חיזבאללה. לנוכח הסיכון להסלמה, עד כדי מלחמה נוספת בלבנון, יש מקום לנקיטת מדיניות של הפעלת כוח נקודתית ועניינית, ללא התגרות מילולית מיותרת.

הפעלת הכוח צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת מתמשך. על ממשלת ישראל לוודא שלא יותר הרסן, ושבעקבות פעולה צבאית לא תתחולל הסלמה שתבעיר את האזור כולו. גם במקרה שהתקיפות משיגות את יעדן, אין להתבשם מכך ולראות בהצלחות לגיטימציה להמשך הפעלת כוח לא מבוקרת.
 



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות