תכנון התחבורה לדרום ירושלים (שילוב של אוטובוסים ורכבת) הוא בגדר שערורייה. רק מי שאינו משתמש בתחבורה ציבורית היה יכול להמציא מערך שבו הנוסעים משרתים את התחבורה הציבורית, ולא להיפך.

שהרי הנוסע היום בתחבורה הציבורית נדרש להוסיף חצי שעה מזמנו כדי להגיע ליעד נסיעתו.

הנה דוגמה. אוטובוס 24א נסע מקרית היובל לגבעת רם (לאוניברסיטה ובתי ספר) ולמוזיאון. משך הנסיעה מבית הכרם היה 20 עד 25 דקות. היום יש להביא בחשבון שעה.

מי שגר בשכונת קרית היובל צריך היום לנסוע בקו 18 עד הר הרצל (האם עמדו המתכננים פעם במקום הקר ביותר בירושלים?), משם ברכבת עד לתחנה המרכזית, ומשם באוטובוס 14 הנוסע כל 20 דקות.

על ראש העירייה לצאת לשטח עם אנשי התחבורה של המשרד ולראות במו עיניו. יבואו המתכננים כדי לראות את תוצאות השרטוטים על הנייר. ואיפה יו"ר הסתדרות הסטודנטים, וגם הדיקאנית? ידאגו הם לציבור שלהם.

ירושלים

*

הנני תושבת ירושלים, בשכונת בית-הכרם. שנים רבות נהניתי מתחבורה ציבורית סבירה למדי, אוטובוס אחד לכל יעד בעיר.

והנה החליטו בעבורי ש"הקידמה" צריכה להגיע לעיר, בדמות הרכבת הקלה. לאחר עשר שנים של סבל וסיכונים קיבלנו רכבת. חברת "סיטיפס" הבטיחה תדירות של שש-שבע דקות, כך שהחלטתי לנקוט גישה חיובית. הרי "קידמה" אי אפשר לעצור.

אך המציאות הכתה על פני: ביום שישי, 10.2, חיכיתי לרכבת במשך 20 דקות. הצפיפות והדוחק גרמו לי להימלט על נפשי ולחפש מונית באחד הרחובות הצדדיים.

ביום ראשון, 12.2, בבוקר חיכיתי לרכבת 18 דקות. החמצתי אוטובוס בהמשך, שתדירותו אחת ל-20 דקות.

בצהרי אותו יום בתחנת הר הרצל הסימן "רכבת מתקרבת" שימח אותי. הרכבת "התקרבה" במשך 15 דקות ממרחק של כמה מאות מטרים.

ביום שלישי, 11.2, חזרתי מתל אביב לירושלים. הדרך ארכה 54 דקות. הדרך מהתחנה המרכזית ירושלים לתחנת כיכר דניה ברכבת ארכה כמעט אותו פרק זמן.

אצלנו התחרות אינה קיימת. סיטיפס קיבלה בלעדיות על הציר הראשי של העיר.

די לנסוע ברכבת ולהרגיש את הזעם והתסכול של התושבים כדי להבין, שהמצב הקיים לא יוכל להימשך בלא תגובה.

פינה פישמן

ירושלים