אמי, מלכה קולודני ז"ל, שהיתה אחת המורים הראשונים במדינה, אמרה פעם שלרופאים (ואחיות) ומורים אסור לשבות. זה היה מזמן, בשנות החמישים. הארץ היתה אחרת, המדינה צעירה וחיי אדם, חירותם וזכויותיהם אחרי אלפי שנות גלות, היו ערך מרכזי בחברה המתגבשת.

אמי חינכה במשך עשרות שנים אלפי תלמידים והדגישה תמיד שבתחומים החיוניים של בריאות וחינוך - יש למצוא דרכים אחרות מאשר שביתה כדי לפתור בעיות שכר ומעמד.

הרשימה האחרונה בעיתונות של המשוררת הדגולה לאה גולדברג היתה מכתב למערכת, "שביתת הרובוטים", שהתפרסם בימי מחלתה, כשעברה הקרנות בבית החולים הדסה בירושלים. חדר ההקרנות נמצא במרתף ללא חלונות ומיזוג האוויר היה מקולקל, והחולים התקשו לנשום. האדם שהופקד על ההקרנות ידע שאי אפשר לבצע את תפקידו בתנאים ההם, וביקש שיבואו מיד לתקן את מיזוג האוויר. התשובה שקיבל היתה "שביתה".

הוא ניסה להתווכח, להסביר שמדובר באנשים חולים, שבכל מקרה סובלים בחילות וסחרחורות אחרי הטיפול, ושאי אפשר לקיים הקרנות במקום כזה. שוב שמע "שביתה", כאילו דיבר אליו רובוט. בא רופא, גם הוא השתדל שיבואו לתקן את מיזוג האוויר, אך קיבל תשובה זהה.

ולאה גולדברג שואלת: "אילו הרובוטים היו רובוטים של ממש, אפשר היה להבין זאת, אבל רצוני להזכיר לשובתים אלה, שהם בכל זאת בני אדם ומחלה ממארת עלולה לפגוע יום אחד חס ושלום גם בהם ובבני ביתם. איך יגיבו הם על יחס אנושי כזה לאנשים חולים כשהחולים יהיו הם עצמם?" ("על המשמר", 7.8.1969).

לאה גולדברג נפטרה חודשים ספורים לאחר מכן. היא לא היתה יכולה לשער שהמחלה הממארת כבר כאן. לא האחיות הן הרובוטים, אלא השיטה שבה כבוד האדם, חירותו ובריאותו נהפכו למלים נבובות. למי אכפת ממצוקת האחיות, למי אכפת מהחולים ובכלל מהעם הזה. כבר יותר ממאה שנה שהעם הזה חי במלחמת קיום יומיומית מול אויבים, והמועמדים להנהיגו מונעים מתאוות אגו, כוח וכבוד, דבר שתעלולי הבחירות חושפים בעירומם.