בתגובה על "אקדמיה ליפהפיות נרדמות" מאת גלעד צוקרמן ("הארץ", 3.12)

ברשימתו תוקף פרופ' גלעד צוקרמן את החלטת הממשלה להקים "בית לאומי ללשון העברית", בטענה שלשוננו אינה "עברית", אלא "ישראלית", וכי מי שמכנה את שפתנו "עברית" הוא שבוי של מיתוסים מטעים ולוקה בצדקנות והתחסדות. שכן "הישראלית" היא שפת כלאיים יפהפייה חדשה, היונקת מן היידיש ומשפות אחרות.

לעניין זה יורשה לי להיתלות בשני אילנות גבוהים, צביה ולדן וגיא דויטשר, אשר כבר ב-24 באפריל 2009 הגיבו ב"הארץ" על הצעתו זו ברשימתם, שכותרתה: "לא ברור מה הדחף הגדול לשנות את השפה העברית לישראלית". לטענתם, שם השפה אינו עניין לדיון בלשני, אלא הוא מוסכמה המעוגנת במסורת היסטורית ובזהות תרבותית.

שנית, המקרים היחידים שבהם בלשנים מתלבטים בשאלת השם הם בשפות שאין להן מסורת כתובה, כמו לשונות הילידים באוסטרליה, שם מתגורר פרופ' צוקרמן. כמו כן, אם אמות מידה בלשניות היו בכלל רלוונטיות לעניין זה, היה עלינו להשוות בין העברית לשפות אחרות ולבדוק אם יכולתנו להבין עברית קדומה פחותה מזאת של דוברי שפות אחרות. המצב כמובן הפוך.

דובר עברית בן זמננו מתקשה אולי להבין רבדים קדומים של העברית, אך הסיבה היא הזרות של אותן מלים, בעוד סטודנט באנגליה נאלץ לקרוא טקסטים אנגליים מלפני 900 שנה - בתרגום.

פרופ' צוקרמן אינו חוסך את שבטו מהאקדמיה על שהיא כביכול כופה אמירת "שלושה שקלים" על מי שדובר ישראלית כשפת אם, "מכיוון שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, על פי חוקי דקדוק המצויים במוחו". ילדי הם דור שלישי לדוברי עברית ישראלית כשפת אם, והם אומרים "שלושה שקלים" משום שאלה חוקי הדקדוק המצויים במוחם, ולא משום שהאקדמיה כביכול כופה זאת עליהם.

ולסיום, מי שאין לו אוצר לשוני בשפת אמו נדון לדלות לשון בדיבור, בהבעה בעל פה ובכתב, ואף מתקשה בהבנת הנקרא וברכישת שפה זרה.