14:08
בטור “החורף המערבי” כותב סייד קשוע על “המסע” שלו לגבעת עדה. בדרך הוא עובר “התגלות”, או “התפקחות”, באשר למשמעות המושג "כפר" בחייו של הערבי הארצישראלי. בפאתי גבעת עדה, הירוקה והמנומנמת, הוא מגיע למסקנה ששם, אצל היהודים, אין מריבות אחים על כל רגב ופיסת אדמה וכנופיות אינן משליטות טרור ברחובות, כפי שמתחולל בכפרים הערביים. ההקשרים הפוליטיים־חברתיים ברורים, כרגיל בכתיבתו של קשוע, אך דווקא לתוכן עצמו אני מכוונת במכתב תגובה זה, שכן נראה כי קשוע, כרבים אחרים, “קנה” את פנטזיית חיי הכפר (היהודי) הפסטורליים והאידיליים.
כתושבת האזור אני יכולה לדווח שחיינו כאן, ב”טוסקנה” הארצישראלית, אינם אותה אידיליה פסטורלית, כפי שהם אולי נראים למתבונן מבחוץ. ראשית, גם כאן ישנן חמולות שחיות דורות על דורות על אותה פיסת קרקע. יש כאן רחובות שלמים שבהם אותו שם משפחה מככב על כל הגדרות. ויש כאן אנשים שפריזמת ההתייחסות שלהם לאחרים היא עדיין ההשתייכות המשפחתית־נדל”נית. איני יודעת מה קורה בתוככי משפחות האיכרים הללו, שרגבי האדמה שלהן הפכו פתאום למטילי זהב, האם הדבר הפך אחים לאויבים או לאוהבים (מן הסתם יש כאלה וגם כאלה) - אך ברור שמבחינת מרקם היחסים בקהילה כה קטנה הדבר אינו אידילי וגם לא פסטורלי.
איור: עמוס בידרמן.
צודק קשוע שב”כפרים” שלנו לא שולטות כנופיות רחוב. אין צורך בכך. אצלנו שולטות “כנופיות ממוסדות”: המועצות המקומיות, ועדות הבינוי והאישור השונות, שאף אחת מהן אינה בוחלת בשום טריק או תחבולה (כולל תצלומי אוויר פולשניים) ומוציאות את המיץ והחשק לבנות (שלא לומר לחיות) מכל אדם שבוחר להקים פה את ביתו.
גם בחינה מעמיקה של משמעות מושג הכפר (היהודי) לא תניב בהכרח את התוצאות הרצויות. הנה כמה עובדות שאולי יפריכו בחלקן את פנטזיית הכפר. מהות הכפריות היהודית במאה ה–21 מתמצית בהיותה עיירת שינה. בכל בוקר עוזבים אותה מרבית תושביה וחוזרים לעת ערב, ואז ממהרים להיסגר בדלת אמותיהם וגדרותיהם. כך שברוב שעות היום והלילה מי שמאכלס את הרחובות הכפריים (מוכי הבוץ בחורף והאבק בקיץ) הנטושים הם החתולים והכלבים המשוטטים, ואז באמת נשאלת השאלה למה צריך להשקיע כסף בניקוז ומדרכות?
מובן שאין במה שנכתב כאן כדי לפגוע במאומה מיופיו הכפרי של האזור, שבעיני (כמו בעיניהם של רבים אחרים), הוא מן היפים בארץ. אך כפי שמשתמע גם אצל קשוע, יופיו או כיעורו של מקום אינו רק סך כל עציו ומטעיו, אלא גם, ואולי בעיקר, הנוף האנושי שבו. ומבחינה זו, הדשא של השכן אינו ירוק יותר.
ד”ר שלי רקובר
בנימינה–גבעת עדה
הוספת תגובה
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
